לזכור ולצעוד קדימה /// רונן צדקי



הקטסטרופה הגדולה ביותר בכלל ימי האנושות ובוודאי בתולדות העם היהודי התרחשה למעשה כאן ועכשיו והרי שמונים שנה הם פסיק קטן בדברי הימים של ההיסטוריה. אלה שחושבים כי השואה עברה וחלפה מן ההיסטוריה, טועים.

היא  נמצאת איתנו כל הזמן. לוהטת, מוחשית, נשמעת כהד על מרצפות האבן שבגטאות, דואה באוויר כרוח רפאים בצריפי המחנות, זועקת מהטליתות, מהשערות, מהנעליים, שניתן לראותן מול עינינו. היא לוחשת מהדמעות שיבשו טרם פרידה, נשקפת מהתמונות של תינוקות בזרועות אימותיהם. רעש רכבות הרצח שנדם עודנו מהדהד באוזנינו.

עשן הכבשנים נעלם אך לא התפוגג ברקיע שמעליהם. בקרבנו מתהלכים ניצולים, שהשואה וזוועותיה הינם חלק בלתי נפרד ממציאות חייהם היומיומית. דמם בדמנו, גבורתם טבועה על כל צעד ושעל של חיינו. עומק והיקף תהומות הרוע והזדון הם כה בלתי נתפסים, עד שבן אנוש נורמלי אינו יכול להכיל ולהבין את הזוועות המחרידות שביצעו הנאצים הארורים.

זוכרים ולעולם לא שוכחים וממקום זה אנו שואבים הארה מתעצומות הנפש של מי שחיו בעולם, שהמוסר והערכים התמוטטו לפניהם. אסור לנו לתת לפוגרומים, לעשן המשרפות, לסמא את עינינו ולטשטש את יכולתנו להכיר את זהותנו ומורשתנו המפוארת, החזקה יותר מכל אלה שעמדו עלינו לכלותינו.

והרי העולם כולו מכיר ויודע שהוכחנו אחרת! העם היהודי הוא עם קטן במספרו אך גדול ברוחו שלא נשרפה בכבשני האש. עם ישראל שיצא משאול תחתיות יכול לכל אתגר. אמנם, זכר השואה מוטבע בבשרנו אך לא מקעקע את עתידנו. נגדענו, והקמנו מדינה משלנו. אבדו לנו נכסים, אבל נשמרו הערכים. חזרנו למכורתנו העתיקה וחידשנו את מורשתינו המוסרית. מעם חסר ישע הפכנו לאומה איתנה. מעם חסר מגן הפכנו למדינה עם כוח מגן מן החזקים בעולם.

על אף הניסיונות הנואלים של שכנינו להשמידנו הקמנו את אחת המדינות המתקדמות והמשפיעות ביותר. הבהרנו לאומות העולם בצורה ברורה, הרוח היהודית תכריע תמיד את הגרוע מכל. כעם, שמקור השראתו וכוחו מגיע משלושת אלפים שנים של חזון ויצירה של נביאי ישראל, מאוצר הרוח של התנאים, האמוראים והחכמים, אנו רואים עצמנו כחלק בלתי נפרד ממשפחת העמים, אנחנו כאן כדי להישאר.

בכל דור ודור, על אחת כמה וכמה בדורנו אנו, חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא עצמו יצא מגיא ההריגה והצלמוות של יהדות אירופה. במילים אחרות, חובה עליו לזכור כי המין האנושי אינו חסין משנאת חינם, מהתלקחות יצרים, מאובדן כל רסן.

חובה עליו להכיר בגילויי הצביעות המוסרית בסביבתו הקרובה והרחוקה ולהתקומם נגדם. חובה עליו לזכור כי גם בעידן הגלובלי, על כל הפתיחות שבו, אין ערובה לקיומו של עם בלי בסיס ריבוני משלו, ואין מנוס מלעמוד בכל החובות האלה בלי מידה נאותה של סולידריות ואהבת ישראל אמיתית.

יום הזיכרון לשואה ולגבורה לא יכול להסתכם במבט אל העבר. הוא גם מורה נבוכים לעתיד שנדע לעמוד על נפשנו מול סכנות וליירט אותן מבעוד מועד. שנוכל להישען על עצמנו.

לשמור על מורשתנו המוסרית שעמדה גם במצבים בלתי אפשריים. ושנשמור שהאנושות שוב לא תאבד את אנושיותה. נקפיד שלכל אדם תישמר הזכות השווה להיות שונה. שונה ושווה. מעולם לא נאמר נואש, הרי צווינו "הלוא צויתיך חזק ואמץ אל תערץ ואל תחת כי עמך יהוה אלהיך בכל אשר תלך" (יהושע פרק א פסוק ט).

העולם הנאור חייב לשאול את עצמו כיצד זה קורה שזמן כה קצר אחרי שכבו המשרפות, אחרי מחיר הדמים הנורא שבעלות הברית שילמו כדי להכניע את השטן הנאצי. הרוצח מדמשק עדיין כאן והוא משתמש בגז כדי להרוג נשים וילדים ללא רחם!?

איך וכיצד "מתירה" הקהילה הבינלאומית להנהגה האיראנית להכחיש בעזות מצח מחפירה את השואה ולאיים בהשמדת מדינת ישראל? אלה שבוחרים להתעלם מרודנים חסרי רחמים ומשלטונות נבזים ואכזריים, חייבים להבין שבעצם התנהלותם זאת מהווה איום בהכחדה מן העולם של כלל העמים.

תקומתה של המדינה, פריחתה ושגשוגה וקיומם בכבוד בתוכה של הניצולים הם הדרך הטובה מכל, לזכור ולצעוד קדימה. בערב הקשה והמיוחד הזה חיים בלבנו שישה מיליון בני עמנו שנטבחו. אנו עיניהם הזוכרות, אנו קולם הזועק מבעד דממת המוות שלהם.

מעיניהם המתות אל עינינו הפקוחות זורמים מראות האימה. ככל שחולפות השנים עלינו מוטל הצו המוסרי, להיאבק על ההנצחה והזיכרון, אבל גם על חלומם של הנספים והניצולים לבניית חברה טובה יותר, מכילה יותר, חומלת יותר. חברה שגבורתה, ברוח האדם והיצירה שבה.

היום, אנו מבטיחים למיליוני היהודים שנעלמו לדממת נצח, כי לעד ננצור את זכר מאורעות השואה. נתייחד עם זכר הנספים ונזכור את הגזענות המחפירה והרשעות הרצחנית אליהם עלולה להידרדר חברה אנושית, כדי שנכריז שוב קבל עם ועדה: לעולם לא עוד.

יהי זכרם, של אחינו ואחיותינו, חקוק על לבנו לעד. תהא נשמתם צרורה בצרור החיים.

Comments

comments