שלומית חפר מפרדס חנה-כרכור, שגדלה כדור שני לשורדי השואה: “אבא ניצל בנס מיריות לאחר שקיבל לחם ממאפייה”

ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, נזכרת חפר בילדותה ומחליטה לשתף, כדור שני לשורדי הזוועות. "אני זוכרת היטב שלפני 30 שנה עם דמעות ביקשתי: 'אבא, אם לא תספר מה עבר עליך, איך נדע?' ומאותו היום אבא התחיל לספר ולא הפסיק עד יום מותו.
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook

הצטרפו אלינו

ארכיון כתבות

שלומית חפר מפרדס חנה-כרכור, שגדלה כדור שני לשורדי השואה: “אבא ניצל בנס מיריות לאחר שקיבל לחם ממאפייה”

ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, נזכרת חפר בילדותה ומחליטה לשתף, כדור שני לשורדי הזוועות. "אני זוכרת היטב שלפני 30 שנה עם דמעות ביקשתי: 'אבא, אם לא תספר מה עבר עליך, איך נדע?' ומאותו היום אבא התחיל לספר ולא הפסיק עד יום מותו.

מגדלור-פיד ♋

מכבי

מאז שהוריה נפטרו, מרגישה שלומית חפר, תושבת פרדס חנה-כרכור, יותר מחויבות ליום השואה. סוג של שליחות כזו, שלא יתמסמס. אבא שלה תמיד סיים ארוחה כשהוא אוכל את קצה הלחם מרוח בחמאה. לימים סיפר שזה היה החלום היחידי שלו. שנים אבא לא רצה לספר מה עבר עליו.

ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, החל היום, נזכרת חפר בילדותה ומחליטה לשתף בחייה, כדור שני לשורדי הזוועות. “אני זוכרת היטב שלפני 30 שנה עם דמעות ביקשתי: ‘אבא, אם לא תספר מה עבר עליך, איך נדע?’ ומאותו היום אבא התחיל לספר ולא הפסיק עד יום מותו.

אביה של שלומית, עם הוריו. צילומים: באדיבות שלומית חפר

“ביום חגיגת הבר מצווה שלו פלשו הגרמנים לבודפשט ומאז חייו הפכו לגיהנום. כבן יחיד נשאר לבד ללא הורים, התחבא חודשים במרתף בחושך וברעב ושרד. יום אחד הוא היה כל כך רעב שהחליט להסתכן. אבא ידע שיש מאפייה בקצה הרחוב. לשם היה הולך עם אמו לאפות את העוגות והמאכלים שהכינו בבית.

“אבא הציע את הרעיון לאנשים שבמרתף, אסף קצת כסף ויצא לרחוב. מספר שהיה פחד מוות. סוסים מתים ברחוב ואנשים מוציאים חלקי בשר מהם, חיילים בכל מקום, אבל הפחד העיקרי שלו היה שהאופה יסגיר אותו. האופה היה מאוד מופתע לראות אותו חי, נתן לו את הלחמים וביקש שילך מהר. בדרך חזרה אבא ניתקל בחיילים שירו עליו והוא הצליח להתחמק. רק כשהגיע חזרה למרתף גילה שהכדור פגע לו ברגל”.

אמה של שלומית (מימין) ואחותה

בגיל 16 עלה אביה לארץ והשאיר את כל הנורא מאחוריו. “אמא שלי תמיד אמרה: ‘אני עברתי שואה לייט’. להתחבא בארון 4 נפשות שעות על גבי שעות לא נראה לי לייט אבל, ביחד עם הוריה ואחותה הסתתרה המשפחה בהרים בצפון סלובקיה וכך עברו את השואה.

“התרגשות, גם כשהייתה טובה וגם שהייתה כואבת, היתה גורמת לאמא שלי לכאבי בטן חזקים והקאות. היא קראה לזה קיבה רגיזה. כל פעם שזה היה קורה היא הייתה אומרת: “הקיבה הרגיזה שלי היא זו שהצילה אותנו במלחמה הארורה”. יום אחד הייתה שמועה בכפר בו התחבאו כי הגרמנים מגיעים ועל היהודים לברוח.

“קבוצת היהודים שהיו בכפר יצאו לכיוון היערות. כשאמא שלי התחילה להקיא ולהרגיש לא טוב אמרה אמא שלה, סבתי, לאבא שלה, סבי: “קח איתך את האחות הקטנה ותברחו ליער אני אשאר עם הילדה החולה כאן”. סבא שלי לא הסכים ואמר: “אנחנו משפחה ואנחנו נשארים ביחד”.

“למחרת סופר בכפר שהקבוצה שברחה ליערות נתפסה כולה על ידי הנאצים ונרצחה. אחרי המלחמה הם חזרו לביתם וניסו לשקם את חייהם מחדש. כמה שנים אח”כ עלתה אמי לארץ ובקיבוץ להבות חביבה פגשה את אבא שלי”.

שלומית חפר. צילום: פרטי, מהפייסבוק

הוריה של חפר, גרו יחד, קצת בקיבוץ ויותר מ-50 שנה בכרכור. האב שירת כקצין בכיר במשמר הגבול ובשרות בתי הסוהר ואמה הייתה מורה לציור בבתי הספר כרכור ופרדס חנה. ביחד הצליחו להקים משפחה נהדרת עם 3 ילדים ועשרה נכדים ואפילו זכו לראות 3 נינים.

“אני מתגעגעת מאוד”, אומרת היום שלומית, תושבת מוכרת במושבה, אמנית, אוצרת, יוזמת מיזם ארצי של בני הגיל השלישי “פורחים בגיל”, ו“ציפורי גיל” שהוצגו במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב, ויוזמת מיזם ה”לב זוכר” הכולל יותר מ-27,000 לבבות קרמיקה אדומים, שיצרו אנשים מכל הארץ כמספר חללי מערכות ישראל. המיצב הוצג במרכז רבין בתל אביב.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram

מגדלור-פיד ♋

דילוג לתוכן