מערכת מגדלור ניוז | 16.7.25 | 17:28

ד"ר מיכאל טקצ'נקו תִרגם את "ד"ר האוס" לרוסית, ניהל בית חולים בסנט פטרסבורג – והיום מטפל בילדים באור עקיבא; רעייתו, ד"ר קירה, כירורגית וגינקולוגית בכירה, מטפלת בנשים בחריש

ד"ר  מיכאל טקצ'נקו היה רופא ילדים בכיר ומנהל בית חולים לילדים בסנט פטרסבורג, ובזמנו הפנוי אוהד אדוק של הסדרה "ד"ר האוס". טלפון אחד מההפקה של צוות התרגום לרוסית של הסדרה, שינה את עולמו.
"זה היה סוף העונה השביעית ולקראת העונה השמינית, ואני הייתה מעריץ מכור של הסדרה. הרבה רופאים העריצו את הסדרה ואת הדמות של ד"ר האוס. לקראת העונה השמינית, הציעו לי לתרגם את המונחים הרפואיים לרוסית. כמובן שנעניתי באופן מיידי.

"מדי שבוע הייתי מקבל את המונחים הרפואיים, מתרגם ושולח לצוות התרגום הכללי. השקעתי בזה כמה שעות מדי יום, ואלה היו שעות שחיכיתי להן. אחר כך הייתי מתיישב מול הפרק ונהנה לראות כשצדקתי והתרגום היה מעולה".
קרה שטעית?
"לא טעיתי, אבל בפעם הראשונה קיבלתי רק את הטקסט הרפואי בלי לראות את הטקסט של שאר הפרק, ותרגמתי "תעוקת חזה" ל-אנגינה פקטוריס, המתרגמים הכללים השאירו רק את האנגינה, וכך יצא שהרופא התייחס לחשד להתקף לב כאנגינה" מספר מיכאל בחיוך, "אבל משם כבר קיבלתי את הטקסט כולו ולא היו יותר טעויות כאלה".

מה חשבת על הפרק האחרון?
"לא רציתי שהסדרה תיגמר. היא הייתה נפלאה, לא רק במובן הרפואי, אבל זו הייתה החלטת היוצרים. אלה החיים".

עלייה באמצע המלחמה
לפני שלוש שנים בלבד עלו  ד"ר מיכאל טקצ'נקו וד"ר קירה טקצ'נקו לישראל מרוסיה. זוג בחיים – וזוג גם בשליחות – לרפא אנשים. שניהם עזבו מאחור קריירה מפוארת, שפה שונה, משפחה שנשארה באירופה – ובחרו להתחיל מהתחלה.
היום הם עובדים בכללית. הוא – כרופא ילדים במרפאת "אור ים" באור עקיבא. היא – כרופאת נשים במרפאת "לב חריש". "אנחנו מרגישים ברי מזל," הם אומרים. "הצוותים כאן מדהימים, והמטופלים – מרגשים אותנו כל יום מחדש."
המסע שלהם לא היה פשוט. כשעלו, לא הכירו כמעט אף אחד בארץ, ולא שלטו כלל בעברית. ילדיהם נותרו ללמוד ולחיות באירופה, והם – התחילו מחדש, יד ביד.
ד"ר מיכאל, שבנוסף לרפואה הוא גם מדריך טאקוונדו מוסמך, מצא את עצמו עובד בתחילה עם ילדים. במקביל, הגיש את המסמכים שהעידו על ניסיונו הרב – כמנהל בית חולים לילדים בסנט פטרסבורג – והוסמך כרופא מומחה בישראל.

גם קירה, גינקולוגית וכירורגית בכירה לשעבר, פתחה דף חדש. "התחלתי כמעט מההתחלה", היא מספרת, "וזה לא קל – אבל זה אפשרי".
סיפור העלייה שלהם שזור בזיכרונות חזקים – וגם בגילויים מפתיעים. "נולדתי בחרקוב, ועברתי לסנט פטרסבורג כרופא צעיר, כשברית המועצות עוד הייתה קיימת", מספר מיכאל. "בסופו של דבר הגעתי לנהל בית חולים לילדים. כשהמלחמה פרצה – הייתי מזועזע. ידעתי שאני לא יכול להישאר ברוסיה. המשפחה שלי הייתה אז באוקראינה והצליחה להיחלץ עם גלי הפליטים שנמלטו מאימת המלחמה".

אבל מבחינתם, ההצלחה האמיתית מתרחשת דווקא כאן – בישראל. "לא חלמנו שנצליח לשוב ולעסוק במקצוע שלנו – ובטח לא בצורה כל כך מלאה", הם אומרים. "העמיתים שלנו מדהימים, והמטופלים מחזירים לנו באהבה וסבלנות – גם כשהעברית שלנו לא מושלמת."
ומה הם מאחלים לעצמם בעוד חמש שנים?
"האמת – פשוט להמשיך. להישאר כאן בכללית. אנחנו מרגישים שייכים לכאן בכל יום יותר ויותר".