שרד כדי לספר: משה בכר, ממקימי תלמי אלעזר, מתלאות השואה ועד הקמת המושב ומשפחתו בישראל

שרדתי כדי לספר: זהו סיפור חייו המדהים של משה בכר מתלמי אלעזר שעבר את השואה והצליח לעלות ארצה לישראל. "אבא שלי ביקש שאשרוד כדי לספר. הוא לא נשאר בחיים ואני שרדתי לקיים את צוואתו"
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook

הצטרפו אלינו

ארכיון כתבות

שרד כדי לספר: משה בכר, ממקימי תלמי אלעזר, מתלאות השואה ועד הקמת המושב ומשפחתו בישראל

שרדתי כדי לספר: זהו סיפור חייו המדהים של משה בכר מתלמי אלעזר שעבר את השואה והצליח לעלות ארצה לישראל. "אבא שלי ביקש שאשרוד כדי לספר. הוא לא נשאר בחיים ואני שרדתי לקיים את צוואתו"

מגדלור-פיד ♋

“בזמנו, כשהגענו לישראל, רצו כל כך שנהיה פה. חשבתי שהגעתי לגן עדן. היינו בין יהודים, אף אחד לא התנכל לי. חשבתי שנבנה פה גן עדן. מאז הרבה דברים השתנו אבל אני תמיד נזכר שצריך להסתפק במה שיש. בסופו של דבר – ישראל היא הדבר האמיתי היחיד שיש לנו וצריך לזכור את זה”.

סיפורו של משה בכר בן ה-94, יכול בקלות להיות ספר או סרט. האיש שנולד ב-1925 בפולין, חווה חיים מטלטלים, בין חיים למוות ובסופו של דבר, חיים משמעותיים של בניית הארץ והקמת משפחה גדולה וענפה ממש מכאן – מתלמי אלעזר.

הצוואה של אבא

הוא היה ילד בפולין בתקופת השואה. הוא נולד בעיירה קשז’וב, בן זקונים למשפחה מחסידות צאנז ולו היו אח אחד ושלוש אחיות. עד פרוץ מלחמת העולם השנייה, התנהלו חיי המשפחה כרגיל. אבל אז הגיעו הימים השחורים, העיירה נכבשה על ידי הנאצים ומשה הקטן נאלץ להפסיק את לימודי התורה שלו.

בסרט שעשתה עליו נכדתו גליה, הוא מגולל את המאורעות המרכזיים שחווה בשואה, אירועים רבים כל כך שקשה להאמין ששרד את כולם ונותר בחיים.

צילומים: באדיבות המשפחה, מתוך ניוזלטר מנשה
       

“ב-1942 הגיע הגסטפו לעיר שלנו”, הוא מספר. “יצאתי החוצה מהבית וראיתי שהם באים. אחי ואני יצאנו מהחלון והם הגיעו אלינו. אחי התחיל לברוח. הם היו בעקבותיו והחלו לירות בו. אני ניצלתי את ההזדמנות והתרחקתי משם לכיוון הנגדי. השתחלתי לתוך מעבר מים ואני שומע בכי. לאט לאט זחלתי וראיתי את שתי האחיות שלי. שאלתי מה קורה עם אחי אבל הן לא ענו וידעתי שזהו זה. חזרנו הביתה וממש קשה לי לשכוח את זה. כל מי שראה אותנו ברחוב רץ אלינו הביתה להודיע כאילו ‘המת חי’. בבית ההורים היו בטוחים ששנינו מתים והנה פתאום אני חוזר”.

משה מספר כי בט’ באב באותה השנה נשא תפילה והרגיש כאילו מישהו מבטיח לו – ‘אתה תשרוד’. “כל שנה בט’ באב זה יום מיוחד אצלי. כל העניין חוזר אליי. אצלי זה רק חורבן הבית, תשעה באב זה גם מה שקרה אצלי”.

הנאצים פשטו על העיירה

לימים, כשפשטו הנאצים על העיירה – משפחתו נרצחה. הוא ניצל מכיוון שהיה בעבודה בזמן הרצח. “המחשבות רצו. מה קרה עם המשפחה?”, הוא נזכר בלילות ההם ואומר:”באחד הלילות שמעתי באמצע הלילה את דלת הבית בו הייתי נפתחת ובעל הבית מכוון מישהו למקום שבו ישנתי. מה חושבים? הנה הגיע מישהו גרמני בשביל להרוג אותי. הלב מתפוצץ. אני שומע צעדים בתוך הקש. פתאום הוא אומר לי ‘שקט שקט אל תפחד’. זה היה אבא לי. התברר כי הוא הצליח לברוח מהרצח ומצא אותי. למחרת יצא מנשר שלפי הרישומים לא כל היהודים נהרגו. הגרמנים הודיעו שבכל בית פולני שיימצא יהודי – הבית יישרף, המשפחה תהרג, ככה עוד שלושה בתים מכל כיוון.

“קמנו בבוקר מוקדם, היה מבול של גשם. ברחנו. הגענו לשטח עם שיחים. התיישבתי תחת שיח ואבא שלי ישב בשיח אחר. פתאום אני שומע רעש. אני שומר דיבור בגרמנית. ניסיתי להסתכל מתחת לשיח. הם באו מהעיירה הולכים בשורה. הם עברו את השיחים שלנו ולא ראו אותנו. זה היה הזוי ולפעמים אני לא מאמין שזה קרה ככה”.

אביו של משה התחבא ונדד בין מכרים שונים. משה התחבא אצל חבר פולני. באחד הימים הגיע אביו לבקרו ואמר לו: “אני מרגיש שאני לא יכול יותר. אבל אתה – תנסה להחזיק מעמד בכל מחיר על מנת שתספר לעולם מה עושים לנו”.

לימים, בשיחה בין בני הבית בו שהה, הבין כי אביו מת למרות שהמשפחה שעמה היה לא סיפרה לו על כך. “לא שכחתי שאבא שלי אמר לי לשרוד. זאת הייתה צוואה. אני חושב שזו אחת הסיבות שנשארתי. קיבלתי צוואה לספר על כל מה שהיה”.

בהמשך נטש משה את ביתו של הפולני, הגיע ליער בו חפר בור ושהה בו יום ולילה בגפו. “לא יודע למה זכיתי ככה אבל העובדות הן עובדות. אני קם כל בוקר ואומר ‘מודה אני’ על מה שקיבלתי”.

העלייה לארץ, המלחמה והשבי והחבר מפרדס חנה

הוא עלה לארץ בעליה בלתילגאלית, דרך קפריסין. במלחמת השחרור נפל בשבי יחד עם כל הקבוצה עמה התגייס מגוש עציון. “הייתי כמעט שנתיים בשבי. חזרנו מהשבי ב-1949 אחרי שביתת הנשק וחילופי שבויים”.

משה, התגורר באותה התקופה בקצה יפו-תל אריש. “היה לי חבר כאן בפרדס חנה. הוא שמע שבדרום פרדס חנה מתכננים להקים יישוב. הוא הציע לי לבוא ולבדוק. אמרתי לו – בוא נלך לראות. הוא הזמין אותנו לשבת, והלכנו לשטחים המדוברים. הסתכלתי על השטח, הוא היה יפה ומישורי. אמרתי לעצמי – ‘למה לא?’ אז לא ידענו שזו למעשה יותר התיישבות פוליטית מאשר התיישבות חלקאית.

“להגיע לכאן היה נחשב להתיישבות של המעמד הבינוני, לעומת התיישבות רגילה, משמע- בית יותר גדול עם שירותים בתוך הבית. על זה היה צריך להוסיף כסף. לא היה לי כסף לשלם בזמנו. מצאתי מישהו שירצה את הדירה בתל אריש ועם זה התחלתי כדי להניע את המהלך”.

“זה מה שיש לי” הוא אמר לאנשים בתל אביב ב-1952 כדי לעבור. “הבטחתי להשלים את הכסף עם הזמן. הייתי צריך לעזוב את הדירה, היה לי ילד בן שנה וחצי וזה לא היה פשוט. החלטנו לקנות פחון, הייתה בפרדס חנה מעברה ומשם קנינו אותו. העמדנו את הפחון הזה כאן במרכז השטח, לימים מרכז תלמי אלעזר, אנחנו ועוד שלוש משפחות. אלה היו צריפים, וזה היה ההתחלה של המושב. בהמשך התחלנו לעבוד בבנייה בסולל בונה”.

משה מתאר כי בזמנו, לא היה כמו היום. “הייתה תוכנית לכל בית עם מספר בלוקים מדויק. ככה התחלנו לבנות בית בית.

“אחרי שבנינו 30 בתים סיימנו את שלב א’ והתכנון היה 60 נחלות. כשנתיים היינו בזמנו בלי חשמל ובלי כביש. זו הייתה התקופה, לא פשוטה. זה היה להקים מושב מאפס”.

האדמה שבגדה במתיישבים

כאן לא נגמרו הקשיים והצרות. “הרצון שלנו כל העת היה לעבד את האדמה ולעבוד בחקלאות, לשם זה באנו בעצם. איתנו גרו גם אנשים מזכרון ובנימינה שהיו רגילים לעבודת אדמה מסוג אחד וככה החליטו לחלק כרמים. אלה שבאו, כמוני, ללא רקע בחקלאות, היו מגדלים ירקות.

“אחרי שנתיים-שלוש התברר שבמקום שהשתילים יניבו פרות וירקות ויגדלו כמו שצריך – קרה ההיפך. הם התחילו להתנוון. לא ידענו מה קרה. רצנו לסוכנות היהודית בבהלה ושאלנו מה זה, אנחנו שלוש שנים מעבדים את האדמה בזיעה קשה. קמה מהומה והלכו לבדוק את הקרקע. אז התברר שתלמי אלעזר יושב על אדמה ביצתית. השטח מאוד יפה לעין אבל בשביל גידול חקלאי האדמה אטומה והכל מת”.

התחילו צעקות והתושבים יצאולהפגנות בירושלים על מנת שיימצאו פתרון. “באנו להיות חקלאים והמשאב העיקרי לחקלאות – האדמה, בכלל לא מתאימה לכך”.

משה מתאר את התקופה הבאה לאחר הגילוי הקשה. “קודם כל הם החליטו שלא נעסוק בחקלאות אבל כפיצוי הביאו לנו פרדסים באיזורזיתא בחדרה. זאת הייתה אדמה טובה לחקלאות. הבעיה הייתה שזה היה רחוק. לא היה כל כך איך לנסוע. עשו למעשה פרדס משותף שקיים עד היום. אנחנו כבר לא מעבדים אותו ויש מי שדואג לו מפעם לפעם. זה היה הכיוון שלנו, בלי חקלאות, לאט לאט אנשים יצאו לעבודה בחוץ, עזבו את החקלאות וכך זה התפתח. כיום אנחנו יישוב קהילתי ללא חקלאות. נשארו אולי 2-3 חקלאים בתלמי אלעזר”.

לאור המצב החקלאי הבעייתי, נקבע בהמשך כי יהיה ניתן להרחיב את היישוב מ-60 משפחות ולעשות הרחבות. תלמי אלעזר היה הראשון באזור שעשה את ההרחבה הזאת על מנת להגיע לגודל של יישוב אמיתי שיכול להתקיים מבחינה חברתית.

“התחושה כיום במושב היא טובה, במדינה פחות”

המושב תלמי אלעזר עבר כבר שלוש הרחבות וכיום הוא מונה כ-200 משפחות. משה מוסיף ואומר: “אני מכיר את תלמי אלעזר ממש מהיום הראשון ובנוסף לזה, בשנת 68′, מזכיר היישוב עזב לתפקיד אחר, אני נכנסתי במקומו כמחליף זמני ונשארתי בתפקיד מזכיר היישוב 25 שנה עד שנת 1992”.

– איך אתה חווה כיום את המושב, כאחד שהתפתח מאפס למה שהוא היום?

התחושה שלי היום היא תחושה טובה. אני אומר – אם לא הצלחנו בחקלאות אז אני רואה את הקהילה שיצרנו. בעבר, לא היה לנו אפילו גן ילדים פה וחשבנו שנהפוך למושב זקנים של ממש. נעים לראות היום את השינוי, יש הרבה ילדים, יש פעילות חברתית וזה נעים”.

שני בניו של משה גרים לידו במושב והוא נפגש איתם לעיתים תכופות, וכך גם עם 10 נכדיו ו-28 ניניו, במה שמסב לו אושר גדול.

הנושא החקלאי שנכשל מציק לך?

“בזמנו זה מאוד אכזב אותי. זו הייתה השאיפה הגדולה שלי. היה חייב להשלים עם המצב. ראינו שזה לא הולך ועם זה היה צריך לעבוד. בתחילת הדרך עוד עסקתי מעט בתחום, הייתה לי רפת, היה לי מטע אבוקדו, הכל במכה הראשונה שהגענו. אחר כך ראינו שזה גווע. לאט לאטהכל נעלם”.

העיסוק המרכזי שלך היה מזכיר המושב?

“בהחלט אבל ליד זה עשיתי כמו עוד דברים. היה לי דיר כבשים ולצד זה היה לי בזמנו חלקה של אבוקדו למרות שלא הצליח גם אז, היה לי לול של פטמים לפי עונות”.

ומבחינת ראייה כוללת – אתה מרוצה ממדינת ישראל?

“האמת היא שאני מאוד מצטער על מה שקורה במדינה. אני הרבה פעמים חושב איך זה יכול להיות שהתחלנו כל כך טוב, לפי ראייתי אז, והגענו למצב כל כך גרוע במדינה היום. בזמנו היינו חדורי מוטיבציה, להקים את המדינה, שיהיה סדר עד כמה שאפשר עם יושר. היום אנחנו רואים את כל ההשמצות וכל השחיתויות, אצל הפוליטיקאים מילה זו לא מילה. אני רואה טלוויזיה וצופה באנשי ציבור – איך הם יכולים לשקר ככה במצח נחושה ולחשוב שכל הציבור מטומטם. תמיד היו בעיות, אבל לא במצב כמו היום. זה פשוט משגע אותי”.

“בזמנו, שהגענו לישראל, רצו כל כך שנהיה פה. חשבתי שהגעתי לגן עדן. היינו בין יהודים, אף אחד לא יתנכל לי. חשבתי שנבנה פה גן עדן וצריך להסתפק גם במה שיש. בסופו של דבר – ישראל היא הדבר היחיד שיש לנו וצריך לזכור את זה”.


הכתבה פורסמה לראשונה בניוזלטר מ.א. מנשה
ענו על משאל מגדלור-ניוז: האם תסעו לחו”ל בקיץ הנוכחי למרות הקורונה?

שתפו את הכתבה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email
שיתוף ב print

מגדלור-פיד ♋

guest
0 .
Inline Feedbacks
View all comments

אולי יעניין אותך


דילוג לתוכן