דרור שגב (55), סופר ומרצה. נולד ביום העצמאות בחדרה, לאלי ואליאן. הוא הבן בכור לשני אחים (“נהדרים”) – רן ומירב. גדל והתבגר בשכונת ברנדייס, שכונה חקלאית של מרחבי שדות ופרדסים ואינסוף חוויות ילדות. השכונה כמרחב עיצבה את ילדותו והשפיעה מאד על סגנון כתיבתו ואופי גיבורי ספרו, שהשכונה ניכרת וטבועה בתוכם. ביסודי למד בבית ספר צפרירים שהיה ממוקם מול ביתו ועוד כשנתיים בתיכון חדרה. הלימודים לא היו החלק החזק בנערותו עקב בעיות קשב וריכוז (“ספר שלם כתבתי על תקופה זו, “חוצה” שמו”). את ילדותו העביר גם בביקוריו הרבים בבית סבא וסבתא בשכונה בגבעת אולגה. הים הוא המרחב הכי משמעותי של חייו – עד היום הוא צורך את הים במנות גדושות. בשכונה, מול הים וחווית האוכל המרוקאי והחגים היו ההוויה שנצרבה ונחרטה בו, והחוויות הללו מלוות את דרכי גם כסופר. שירותו הצבאי היה ברובו בלבנון לאורך המוצבים בקו הסגול, במארבים ובפתיחת צירים. הצבא בהחלט היווה תקופה קשוחה בחייו. עבד כפרסומאי, כאסטרטג וכקופירייטר במשרדי פרסום עד שהקים משרד ליעוץ אסטרטגי שבו היה שותף בכיר. במשך שנים שימשתי גם כיועץ פוליטי, עבד עם לא מעט ראשי ערים וחברי כנסת. בעשר השנים האחרונות משמש כמנכ”ל חברת “קיסריה אריזות”. נשוי ללימור ואב ליונתן בן העשרים וארבע, שמטייל כבר תקופה ארוכה באוסטרליה, ולאריאל שהשתחררה לאחרונה מהצבא. כסופר, באמתחתו כבר שלושה ספרים: “חוצה”, “ילד מקולקל” ו”אין לי מספיק מילים בגוף” – ספרים שנוגעים בחוויית הישראליות ומנסים להעביר את הקונפליקט הפנימי והרגשי שיש כמעט לכל ישראלי שחי וגדל פה. הספרים מקפלים מסעות פנימיים וחיצונים של הגיבורים. לשמחתי כולם היו רבי מכר. דרור מכור לים, לשדות פתוחים, וצורך צלילים כפייתי. משולהב ממטקות ורץ שנים למרחקים ארוכים.
מהו הזיכרון הכי מוקדם שלך?
הזיכרון הראשון והמשמעותי שלי הוא יום תחילת מלחמת יום הכיפורים, אני ילד בן שש הנמצא יחד עם אימי ועוד בני משפחה בבית סבתי בגבעת אולגה (אבי נמצא בתקופה זו בחו”ל). יום הכיפורים הוא יום הכי קדוש בשכונה, כולם צמים ומתפללים בית כנסת. שעת צהריים ודממה וקדושה מרחפת מעל. ולפתע נשמעה האזעקה, אני רץ למרפסת יחד עם משפחתי וכל אנשי השכונה שלא מאמינים למראה עיניהם. יום כיפור – היום הקדוש, ברגע אחד הפך להיות ליום שבר שבו המכוניות החלו לנסוע והרדיו לא הפסיק לשדר את סיסמאות ההתייצבות. אנשים לא חדלו מלהתרוצץ. אירוע מכונן בחיי שנכתב בספר “חוצה”.
מתי היית הכי מאושר?
אני בודהיסט באופן מחשבתי ומאמין שהאושר מגיע במקטעים פשוטים. זה בא ליד ביטוי בכל הסובב אותי, בילדיי ובמשפחתי. למשל; יונתן בני הבכור מקבל חייל מצטיין בבית הנשיא, אריאל מנגנת על הבס בהופעה ומרהיבה ביכולותיה, טיולים משפחתים וחופשות. ים והרבה ים שאליו אני מגיע באופן ספונטני ואלה תמיד רגעים נהדרים. חברים, אני מאד אוהב אנשים ואירועי חברים מלאי שמחה ותנועה. גם הספרים שלי הם אושר. בסופו של דבר האושר הנוכח ביותר הוא פשוט להיות רוב הזמן בתנועה ובהתפתחות, עטוף באנשים האהובים עלי מאד.
מתי היית הכי קרוב למוות?
לדעתי באחד המארבים בלבנון. הייתי חשוף לאש שנפתחה עלינו, וזה בהחלט רגע מצמית אך גם רגע חזק של חברות ותנועה. גיליתי לאחרונה שקיימת לי בגוף בעיית קרישת דם בעורקים. לפני כאחת עשרה שנה לא ידעתי על זה ורצתי מרחקים ארוכים והתאמנתי למרתון. כשהגעתי להיבדק אצל הרופא (לאחר שבריצות האחרונות היו לי בעיות נשימה), הרופא שאל אותי איך זה שרצתי ככה, כשהוא משוכנע שלא מעט בעלי כנף בשדות חגו מעלי והמתינו בסבלנות שאפול. מאז אני מטפל באופן רציף בנושא זה. אז בעניין הקרבה למוות – ברור לי שהחיים הם זמן חולף וכדאי להפוך אותם למשהו מיוחד ומרתק.
שגב מתראיין ברדיו האסירים ‘פוקוס’ שבכלא איילון.
בתמונה למעלה: במפגש עם קוראים לרגל צאת ספרו החדש. חותם בסניף סטימצקי. צילומים: פרטי
מה גורם לך שמחה?
אני מאמין בפשטות ובאנשים ושמחות קטנות מנצחות כל דבר. לראות הופעה נהדרת ולפרוש כנפיים מהנאה ותשוקה. לא לוותר על זמן צלול ופרטי מול הים. חופשה משפחתית מוצלחת. ימי כתיבה במדבר מעיפים לי את הראש. מפגש חברי או משפחתי נהדר. באופן כללי אני איש שאוהב חוויות ומאד קל לגרום לי לשמחה.
מתי טיילת בפעם האחרונה ולאן?
הקורונה די תקעה אותנו אז בשנה האחרונה בעולם כבר מטיילים אחרת או לא מטיילים כלל, אבל תקופה קצרה לפני הקורונה טיילנו כעשרה ימים, אני ולימור אשתי ביחד עם זוג חברים נוסף בפרובנס, זה היה טיול מהמם שהיו בו אינסוף יין ואוכל נפלא, לנו במקומות מטורפים. פרובנס יפהפייה ועטופה בטבע, אוכל טוב ועוד יין. לפני מספר חודשים טיילתי גם ביחד עם חברים במדבר, בשביל ישראל. ואין על הרגעים האלה, חברים, מדבר וזמן מטיב.
מתי בכית לאחרונה?
לא חושב שאני איש בוכה אבל אני בהחלט מתרגש מהר. נפעם מסרט מעולה, רגיש לעוולות. ספר מצוין גורם לי להתרגשות. אני סקרן כבר שנים רבות סביב סרטי שואה, תמיד הרוע הבלתי נתפס הזה גורם לי לזעם רב אבל גם ללא מעט סקרנות ותהיה. דווקא בסרטים אלה בורחות לי לא מעט דמעות.
מהו הפחד הכי גדול שלך?
בטח כמו הפחד של כולם: החשש למשפחה ולאנשים האוהבים עלי. הייתה תקופה שחששתי למדינה שלי, הרגשתי שאנחנו נמצאים במעין סוג של אובדן דרך. הפחד הקיומי עבורי הוא החשש האם אני חי את חיי הכי נכון עבורי? אני מטפל בעצמי כבר שנים ומחפש ללא ליאות את הנתיב שהכי מתאים לי.
איפה אתה נוהג לבלות?
ים הוא מרחב הבילוי האולטימטיבי עבורי. מטקות, ריצה וישיבה עם עצמי לרגלים של צלילות. בילוי אהוב הוא גם הופעת מוזיקה משובחת ומסעדה טובה. בעבר, יציאה או בילוי היו עניין של התארגנות ומחשבה של תכנון מקדים. היום זה יכול להיות יציאה ספונטנית לבר שכונתי או צפייה בסרט בבית קולנוע הקרוב. מעשים קטנים, קרובים ומשובחים.
מהי חדרה בשבילך?
העיר שבה גדלתי והתעצבתי כנער. עד היום העיר מוזכרת בכל ספריי. בעיר נוצרו הזיכרונות שעשו אותי למי שאני; אני לא שוכח את הכישלונות שלי בתור נער שנזרק מהתיכון וחיפש את דרכו. בספר “ילד מקולקל” נתתי מקום גדול לנושא זה. חדרה עבורי היא גם השכונה הנהדרת שבה גדלתי, וגם המסורת. גבעת אולגה השוכנת מול הים. בית סבתא וסבא שם ביקרתי המון. האוכל המופלא של סבתי. חדרה היא המרחב של השדות האינסופיים, הפרדסים – שכמו חופי הים – אין להם תחליף. חדרה היא גם מגרש הכדורגל של הפועל חדרה, של פעם.
מתי התחלת לכתוב ואיך זה קרה?
אני כותב שנים רבות. בעברי בעבודתי כפרסומאי הכותב סלוגנים כתבתי גם לעצמי. בסופי השבוע הייתי מלקט מילים לסיפורים קצרים. כתבתי תקופה ארוכה בבלוג בקפה דה מרקר שהוא מעין אבולוציה מוקדמת של פייסבוק ותוך כדי עברתי סדנת כתיבה אצל הסופרת גיל הראבן. שם הבנתי שאני בהחלט איש כותב. עם השנים התחלתי לכתוב את הספר “חוצה” – תהליך שלקח לי כמעט שבע שנים להגיע לסיומו. בסופו של דבר הוא יצא לאור ולשמחתי גם זכה להצלחה גדולה. מאז אני כותב כמעט כל בוקר השכם כשעה או שעתיים ובסופי שבוע אני יכול להתמסר לכתיבה למשך שעות ארוכות. מפעם לפעם אני לוקח לעצמי חופשת ימי כתיבה מול הים או במדבר. הכתיבה היא חלק מהותי ממי שאני ואיך שאני נוכח בעולם. אני כותב משמעו אני חי ונושם. זה כמעט דומה לשאיפות חמצן החודר לגוף – שזה, לא במפתיע, נושא ספרי החדש שעליו אני כרגע שוקד.
איך הקורונה השפיעה עליך?
בכמה אופנים; העבודה דרשה ממני מאמץ רב יותר. היו במשרד פחות עובדים וניסינו לשמור על הקיים ברמת התפוקה, היבוא והיצור. לא הייתה לי אפשרות לבקר ים ובשדות וזה שיגע אותי. אביב שלם ביכיתי על אובדן זמן הכי נפלא של ים ושדות. אבל אם מסתכלים על זה אחרת – הקורונה גרמה לי לכתוב הרבה יותר וגם להוציא את ספרי האחרון, “אין לי מספיק מילים בגוף”, לאוויר העולם. תקופת הקורונה וזמן הכתיבה גרמו לי בסופו של דבר להאמין הרבה יותר ביכולת שלי כסופר וגם פינתה לי זמן נהדר למקצב שונה של החיים: פחות להיות בתוך מרוץ ויותר להיות מחבר לקצב הפרטי שלך. בסוף עוד נתגעגע לימים אלה.
הכתיבה שלך עוסקת בדמויות מורכבות, מצבים נפשיים, תהליכים וחוויות. הסגנון הזה מתכתב עם תהליכים שאתה חווית בעצמך?
כל סופר כותב חלקים מעצמו. יש מי שיותר ויש מי שפחות. אני כותב בספרי חלקים משמעותיים מחיי. תמיד ייכתב על עיר או שכונה מול הים. משפחתיות אוכל ומוזיקה והרבה קונפליקטים פנימיים ורגשיים. כן זה בהחלט אני שמתבסס על חוויותיי . הגיבורים מקבלים אלומות אור מחיי הפרטים ומהסובב אותי, אבל לעולם יהיו עצמאים ועומדים בפני עצמם. אני רק עוטף אותם בחלקיקי גוף של דרור. סופר לא יכול לכתוב ולהתנתק מחייו. העולם הוא מגרש משחקים ואני קיבלתי את המתנה לבנות ולהרכיב, ולתאר תהליכים ומסעות פנימיים – ליצור גיבורים.
בכל ספריך יש התעסקות עם מוזיקה. ספר מאיפה זה בא ולאן זה לוקח.
מוזיקה היא החיים. מוזיקה היא העניין האמיתי שאותו אני נושם. אני כותב ותמיד מטמיע את הגיבורים שלי בתוך עולם הצלילים, או להיפך מטמיע את הצליל בעולם הגיבור. הצליל יכול להיות הזרז למסע הפנימי או החיצוני. אני כותב כשבאוזני מתנגנים צלילים והמוזיקה היא חלק שמהדהד בתוכי ואני מנסה שהדהוד זה יבוא לידי ביוטי בספרים. לשמחתי ספריי קיבלו פרשנות מוזיקאלית ועורכי מוזיקה נבחרים הרכיבו פסקולים מגוונים לגיבורי הספרים.
איפה אתה רואה את עצמך בעוד 20 שנה?
דרך הספרים שלי אני נוגע בהרבה מאוד אנשים ולשמחתי מצליח להשפיע עליהם ברבדים עמוקים שהם משמעותיים מאוד להתפתחות ולהתבוננות עצמית – ובימים האלה אני גם עובד על הרצאה, שברובה הסיפור האישי שלי ורסיסי תוכן מתוך הספרים, ככה שאצליח להגיע לקהלים נוספים ולהדגים להם שהחיים יכולים לקבל תפניות חיוביות. אז נראה לי שבעוד 20 שנה אני אשב על כיסא בחוף ים, אקרא, אאזין למוזיקה ואבחן את הדרך שעשיתי בחיי ואת האופן שבו נגעתי באנשים אחרים; הים הוא מקום נהדר להשקיף על החיים.
לאתר של דרור שגב ולרכישת ספריו – http://www.drorsegev.com
