מיכל גלברט מפרדס חנה, שחזרה לפני מספר ימים מדנמרק, הוכנסה בעל כורחה למלונית קורונה – כך לטענתה, ואומרת: “אני מושפלת, ניתלה ממני חירותי, זה איום ונורא ממש כמו כלא. שחררו אותי מפה”.
גלברט, פרסמה פוסט שהופץ לכל עבר וזכה לתהודה רבה, בעקבות האירוע. “אני תקועה במלונית בידוד קורונה בשעה שיש לי בית, כאחרונת הפושעים בארץ…”, כתבה. “אני מבקשת בכל לשון של בקשה לשחרר אותי לבידוד בביתי הפרטי בפרדס חנה, באופן מיידי. אינני יכולה לשהות פה במלונית בחדר סגור בלי לצאת, אני חשה מושפלת כפי שמעולם לא הרגשתי, במצוקה קשה, חרדה לנפשי, פוחדת פחד מוות. רוב זמני פה אני ממררת בבכי ללא שליטה”.
גלברט הודיעה: “אני מורת דרך בת 62, מובטלת מאז חודש פברואר, עם סגירת השמיים ועם הפסקתה המוחלטת של התיירות הנכנסת. אין אפילו אופק לתיירות. כל זה בגלל הקורונה. בכל הכנות שבעולם ובשיא הרצינות, יש לי כבוד רב לקורונה. עוטה מסיכה, שומרת על מרחק, לא נפגשת עם אנשים שלא לצורך, וכבר הכנסתי את עצמי לבידוד ביתי בתחילת חודש מרץ כששבתי מגרמניה (לא דיווחתי, פשוט הייתי בבידוד עצמי).
“בחודשיים האחרונים שהיתי בדנמרק עם אמא שלי בת ה-86, כדי לתמוך ולעזור לה תוך תהליך דמנציה מתדרדרת שלה. בחודשיים האלו הייתי עם אימי ומשפחתי הקרובה ביותר בלבד!!! בתום החודשיים הללו כל מה שרציתי היה לחזור לשקט בביתי, ולעבד את המעבר משם לפה ובעיקר לעבד את התחושות הקשות של הפרידה מאימי, אולי בפעם האחרונה.
“חזרתי לפנות בוקר של יום שני, שעות ספורות לאחר קבלת החלטה שרירותית וקשה להכניס את כל השבים מדנמרק (אנגליה ודרום אפריקה) למלונית, ללא שום אפשרות ערעור בנתב”ג. עם הנחיתה נתלשתי מחיי, נתלשתי מכבודי העצמי, נתלשתי מכל זכויותיי כאדם בוגר וחופשי, ונלקחתי ללא שום זכות בחירה או ערעור למלונית קורונה. נשברתי.
“הנסיעה הדחוסה באוטובוס מלווה בניידות משטרה כאחרוני הפושעים, הכניסה למלון בצפיפות בלתי נסבלת, כל זה ללא הסבר לאן איך ומה הולך להיות – הותירה אותי בהרגשה שארצי מולדתי מתייחסת אליי כאל יצור נגוע ומסוכן. אנחנו פה בגלל קורונה? אין פה ולו בקבוק אחד של חומר חיטוי (אלכוג’ל) לא בכניסה למלון ולא בחדרים. לא ידעתי איך לעכל את זה.
“מעבר לקבלת הפנים המזעזעת בנתב”ג, החדרים פה מלוכלכים, לא היה סבון (אני פה בגלל קורונה???), האוכל הגיע באיחור של 4 (!!!) שעות בשקיות כמו אוכל לקייטנה בכיתה ג’. ע”פ “דף הנהלים” אין לצאת מהחדר, צריך לשמור על ניקיונו (אין פה שואב אבק או כל אמצעי ניקוי אחר לשמירת ניקיון מינימלי). הגעתי עם שתי מזוודות מלאות בגדים מלוכלכים, אבל אין פה איך לכבס. אני ממש מושפלת עד עפר.
“מעולם לא דמיינתי לעצמי שבגיל 62 ישימו אותי בכלא צבאי. אינני יכולה להשאר בחדר סגור תחת משטר צבאי. אינני אוכלת את רוב האוכל שמגיע בלי שום צורה ואופן. אני בטראומה מוחלטת וזקוקה לביתי. אני מתחייבת לשהות בבידוד ולעשות בדיקות קורונה כמה שאדרש. שחררו אותי מפה”.
יש לציין כי סיפורה האישי של גלברט נגע לליבם של רבים ש’דרשו’ לשחררה, ומנגד – אחרים חשבו כי חוקי המדינה חלים על כולם ויש לציית להם גם אם זה לא נוח.
