ינואר בקנדי, כל שנה זה מתחיל מכאן. שנה אחרי שנה אינסוף פיצוצים מטורפים. בעוצמות של מטעני חבלה. הכלבים רועדים, המבוגרים מפוחדים, הילדים בוכים. ואף אחד לא עושה כלום בכדי לעצור את זה. מפחיד לטייל פה. הכלבים נאלצים לעשות צרכים בפחד גדול.
צילום סטנדרטי של כמה שניות ממחיש מה קורה שם בחוץ. אחרי כמה שניות זה נשמע: פיצוץ אדיר. לא נשמע כמו נפץ אלא יותר כמו רימון הלם. כך תושבי השכונות, ביניהם אני, חווים את התקופה של לפני פורים. מדי יום. זה מרגיש כמו במלחמה. כמו בעזה. פיצוצים מבהילים, מחרידים, מזעזעים את הלב. אין רגע של שקט.
בשנים האחרונות זה כבר הפך לשגרה. להרגל. נפצים מתחת לחלונות בניינים. זה כל כך חזק שכולם נבהלים. מרוב בהלה אני חוטפת כל שנה דפיקות לב ונאלצת לקחת כדור הרגעה. עדיין לא פורים, וכך זה נשמע.