בית המשפט המחוזי בחיפה ביטל הרשעה של תושבת זכרון יעקב – שהואשמה כי הכלב שלה נשך תושבת אחרת באמצע הבוקר במושבה.
על פי כתב האישום המקורי, תושבת זכרון יעקב החזיקה בביתה כלב מעורב ובאחד הימים בשעות הבוקר יצא הכלב מבית לבדו, כאשר הוא משוחרר וללא רצועה ותקף תושבת אחרת ברחוב ונשך אותה בשוק רגל שמאל. כתוצאה מכך היא נפלה, נגרמו לה סימני נשיכה ושפשוף והיא נזקקה לטיפול רפואי.
בפרקליטות, שהגישה את הכתב האישום, ציינו כי “במעשיה המתוארים, לא נקטה הנאשמת זהירות מפני סכנה מסתברת הכרוכה בחיה שבהחזקתה, וזאת בדרך רשלנית שיש בה כדי לסכן חיי אדם ואפשרה לכלב לצאת מחוץ לחצרים כשאינו מוחזק באמצעות רצועה בידי אדם המסוגל לשלוט בו”.
אך כאמור, לאחר ערעורה של האישה בעלת הכלב, שהורשעה בעבירה, קבע בית המשפט כי הפרקליטות לא ציינה במה בדיוק התרשלה בעלת הכלב.
ואם לא די בכך – בעלת הכלב אף קבלה על הקביעה כאילו הכלב שלה הוא זה שתקף את הקורבן. עוד טענה, כי לא ברור מה הבסיס לקביעת בית המשפט כי חלה עליה חובה לקשור את הכלב בשרשרת בתוך החצר כפי שנקבע תחילה. לדבריה, “אין מדובר בכלב מ”גזע מסוכן” ואף לא “כלב מסוכן” ואין מדובר בכלב שנשך אי פעם אדם בעבר”.
קראו גם >>
עמותת ‘גדעונים’ חזרה לפעילות: “למצב את זכרון יעקב חזק על מפת התיירות בארץ”
לפני תחילת שנת הלימודים: מועצת זכרון יעקב סגרה פעוטון במושבה – וההורים זועמים
באמצעות די.אן.איי: בזכרון יעקב בוחנים הטלת קנסות על בעלי כלבים שהותירו צואה ברחוב
לבסוף, הרכב השופטים בבית המשפט השלום בחיפה קיבל פה אחד את הערעור וקבע כי זיהוי כלבה של המערערת ככלב הנושך אינה נקיה מספקות, שכן חסרו קביעות מהימנות ואמינות בהקשר לשאלת זיהוי הכלב על ידי המתלוננת, כאשר ישנן אף סתירות בגרסאותיה בעניין זה לטענתה כי היא התקשתה לזהות כלבים ולכן לא ברור באם הזיהוי במסדר התמונות לא הושפע מכך שהבחינה בכלב של המערערת לאחר המקרה.
“דומה כי העובדה שלמעשה לא התקיימה חקירה בסוגיית הרשלנות הובילה – בהיעדר נתונים אחרים להיאחז בהם – לכך כי בפועל ובשגגה נטל ההוכחה הועבר אל כתפי המערערת דווקא”, כתב השופט יחיאל ליפשיץ בהכרעתו….בית המשפט השלום קבע כי היה על המערערת לנקוט בצעדי זהירות של בדיקה יומיומית שאין לכלב אפשרות לצאת את החצר או לקשרו בשרשרת. לטעמי, מדובר באמת מידה מחמירה מידי, קל וחומר כשאין מדובר בכלב שאי פעם הוכח כי תקף אדם.
בית המשפט קמא קבע כי המערערת לא הביאה כל ראיה לכך שעשתה צעדים כלשהם למנוע יציאת הכלב מהחצר, כאשר הוכח ההיפך – ואפנה לעדות המערערת בנוגע לסתימת הפרצות מתחת לגדר החצר – כך שהוכיחה כי עשתה מה שנדרש ממנה”.
