שישי אישי ● “ילדים מודעים ומחוברים לעצמם, יודעים לבחור מתוך מודעות את המזון שהכי מחזק אותם”

האושר, הטיולים, הפחדים, הקורונה, לימודי ההנדסה והביוכימיה וההחלטה ללכת עם הלב - ללימודי נוטורופתיה ותזונה בריאה ● שישי אישי מרתק עם ערין כמאל דקסה, בת ה-30 מדלית אל כרמל
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook

הצטרפו אלינו

ארכיון כתבות

שישי אישי ● “ילדים מודעים ומחוברים לעצמם, יודעים לבחור מתוך מודעות את המזון שהכי מחזק אותם”

האושר, הטיולים, הפחדים, הקורונה, לימודי ההנדסה והביוכימיה וההחלטה ללכת עם הלב - ללימודי נוטורופתיה ותזונה בריאה ● שישי אישי מרתק עם ערין כמאל דקסה, בת ה-30 מדלית אל כרמל

מגדלור-פיד ♋

ערין כמאל דקסה – בת 30 מדלית אל כרמל, נטורופתית ומלווה משפחות במעבר מאכילה מקולקלת לאכילה בריאה. נשואה ואם לבירם (4.5). בוגרת לימודי בית ספר פרטי בחיפה ("לקראת סיום כיתה י"ב כבר ידעתי שאני לא מחכה עם המשך הלימודים האקדמיים"). העבודה הראשונה שלה הייתה לאחר שסיימה בית ספר ובמקביל ללימודים – היה לה חשוב לאתגר את עצמה כי ידעה שהיא יכולה. גדלה לזוג הורים שמאוד חשוב להם ללמוד ולהתקדם, חינכו אותה בגישה ש"אין דבר כזה לשבת בבית ולא לעשות כלום". סבתה הייתה הדרוזית הראשונה שהחליטה שהיא יוצאת מגבולות הכפר והולכת ללמוד להיות אחות ("זה היה בסוף שנות ה-50 ובאותו הזמן היא ספגה הרבה ביקורת על המהלך הזה. סבתי היתה השראה, מודל לחיקוי"). כשסיימתי את לימודי הנטורופתיה, עבדה בחוות דרך התבלינים שבבית לחם הגלילית בתור יועצת ומוכרת צמחי מרפא, ובקליניקה קטנה לפגישות, ייעוץ והכוונה לטיפול טבעי בצמחי מרפא ותזונה בריאה במקום. לימדה בקורס סודות מן השדות, בין היתר בתחום הטיפול הטבעי בהפרעות קשב וצמחי מרפא שמתאימים לילדים. לפני כארבע שנים יצאה לעצמאות מלאה. בזמנה הפנוי אוהבת לשבת ולחשוב בנושאים מגוונים ולחקור דפוסי התנהגות.

האושר.
כשילדתי! זה היה הרגע הכי חזק שבו חוויתי את כל העוצמה שיש לי ואת היכולת שלי להעניק חיים חדשים. בעצם זה היה הרגע שבו יצאתי לדרך שבה אני כל פעם מחדש פוגשת את עצמי ואת החוזקות והחולשות שלי ומעיזה להסתכל עליהם בשתי העיניים, לחבק ולתת להם את כל הלגיטימציה שיש ומשם להמשיך. ומאז ובכל פעם שאני מגלה משהו על עצמי, חיובי או פחות, אני מרגישה הכי מאושרת ובעננים כי וואלה אני הולכת לקפוץ עוד מדרגה בדרך אל עצמי. אני חושבת שלכל אדם יש לו את היכולת לפגוש את עצמו – רק אם הוא רוצה ולהיות בידיעה זו זה הכי גורם לי להיות מאושרת ובהחלט זה לא מסתיים ברגע אחד.

הטיול האחרון שיצאתי אליו.
כזוג אנחנו הכי אוהבים לטייל ולקחת את הילד שלנו לכל מקום חדש ואפשרי כדי להיחשף לדברים חדשים ותרבויות, כך שהטיול האחרון לחו”ל היה חצי שנה לפני התפרצות מגפת הקורונה. היה טיול לאיסטנבול – פעם ראשונה שלנו שם ועם ילד , למרות שטסנו לשם בלי ציפיות ולאחר הרבה התלבטויות זה היה הטיול הכי כיפי ומשולם. נהנו שם מכל דקה ומקום. והטיול האחרון שהיה לי פה בארץ היה בסוף חודש אפריל (בחופשת חג נביא שועיב / יתרו), ביקרנו בהרבה מקומות חדשים , עשינו מסלול הליכה בטבריה וביקרנו בפארק חדרה. כעיקרון מאז שהייתי ילדה קטנה אני זוכרת שאמא הייתה מכינה ארוחה קלילה לדרך ואבא לקוח אותו להרבה מקומות חדשים, כדי להכיר את ארץ ישראל. היה מלמד אותנו את שמות הכבשים והמקומות, לוקח אותנו לתצפיות ומקומות שונים (כפרים, מושים וקיבוצים – פחות ערים). כך גדלתי ונראה לי שזה הפך להיות סוג של מסורת שבה אנחנו כהורים לוקחים א הילד שלנו למקומות חדשים, מסלולי הליכה ועוד כדי להכיר יותר את הארץ שבה אנחנו חיים.

צילומים: ניקי טורן סוביק

הרגע הכי קשה.
כשאני צריכה להתמודד עם פחד כלשהו ועם מוות של אדם שאני מכירה. מבחינת המוות אני יודעת חלק מהחיים, ומה שנקרא כולנו בסופו של דבר מתים, אך לקבל את הבשורה הקשה הזו שאדם שאני מכירה איננו יותר בחיים ולהיזכר בכל הרגעים היפים והפחות יפים שהיו לנו זה הדבר שהכי קשה לי בו ואף לוקח לי זמן לעכל ולצאת מזה! וכשאני חווה פחד כלשהו כמו פחד מדברים שאני לא יודעת, פחד או חשש ממשהו מסוים ופחד מהצלחה – שזה בעיקר יושב על תחושת החוסר וודאות וחוסר שליטה אז אני יכולה לחוות רגעים עד כמה ימים קשים שבהם אני מנסה להבין דברים אך לא יוצא לי. יודעת ומודעת שאני בהחלט יכולה לשנות את זה ובמקביל אני נותנת לעצמי להיות במקום הזה כי בדיוק מהמקומות והרגעים האלה שהכי קשה לי בהם אני לומדת ומתפתחת וגם יוצאים לי רעיונות מבריקים הרבה יותר ממה שבדרך כלל – אז יש לרגעים הקשים האלה גם צדדים טובים ומחזקים.

האתגר.
חד משמעית – לצאת במסע חיפוש אחרי הזהות שלי! לנסות להבין למה אני מתנהגת איך שאני מתנהגת , למה אני “שונה” מכולם במיוחד בתפיסה , למה אנשים מתעסקים הרבה עם השפה שלי ובשבילי זה טבעי והגיוני, למה אני מסתדרת “בחוץ” יותר מאשר עם האנשים שקרובים אלי ועוד  המון שאלות ששאלתי את עצמי ולא באמת מצאתי להם תשובה עד שהבנתי שאני חווה סוג של משבר זהות והחלטתי שאני יוצאת למסע חיפוש אחרי כל השאלות האלו. בהתחלה חיפשתי את התשובות אצלי – בראש שלי ואז הבנתי שזה לא ! זה משהו שהוא יותר גדול שקשור להעברה בין דורית . ומאותו רגע חדרה בתוכי המוטיבציה המלאה לחקור את סיפורה של סבתא שלי ז”ל שהרבה תכונות ממנה והרבה מההתנהגות שלה עברו אלי , לדוגמא : כשהייתה מחליטה משהו ורוצה אותו , לא משנה מה יגידו היא הייתה משיגה ואני בדיוק כך ! , החזון שלה הוביל אותה להרבה מקומות חדשים שהחברה לא פגשה והיא בהחלט הביאה משהו חדש לכפר ופרצה דרך משמעותית עבור כל הנשים (שבזכותה היום אנחנו לומדות). דרך החיפוש וגילוי התשובות ממש לא הייתה קלה, אך בהחלט נפלו לי הרבה אסימונים שגרמו לזהות ולאישיות שלי להתחזק , והיום זה מתבטא בהרבה דברים ונקודות – כך שאם לפני היה קשה לקבל ביקורת של “למה את כותבת ברשתות בעברית” ולא מבינה למה הם כותבים את זה וזה הייתה מסתיים בתחושה לא נוחה , היום אני מחייכת על תגובה , לפעמים בוחרת להתעלם ולפעמים לא אך בתוכי מרחמת על אותם אנשים שמתעסקים עם זה (כי וואלה לא חסר דברים לעשות בחיים חוץ מלהעיר לאדם אחר על השפה שלו – נו באמת…).

שמחה.
הרבה דברים גורמים לי להיות שמחה. להסתכל על הילד שלי והיות גאה בחינוך שלנו , לראות את השינוי אצל אנשים שאני מלווה ופוגשת ולדעת שאני בהחלט יכולה לשנות דברים ולגרום לעולם שיהיה יותר בטוח וטוב. להעביר את הידע שיש לי לאנשים אחרים, להשפיע עליהם ולגרום להם להשתפר קצת – אילו חלק מהדברים שגורמים להיות שמחה ולחייך מאוזן לאוז. לממש את הפוטנציאל שיש לי , להעלאת במדרגות הסולם כל פעם מדרגה אחרת לכיוון החזון שלי , לגרום לאדם אחר לחייך ולהרגיש טוב ולתת מילה טובה ומחזקת לאדם שאני לא מכירה אילו גם הם הדברים שגורמים לי להיות שמחה ומסופקת. עם השנים למדתי להסתכל על הדברים הקטנים שגורמים לי להיות שמחה ולא לחכות עד להצלחה גדולה ורק אז לשמוח (שזה הטיפוס שהייתי קודם). שמחה זה רגש שנמצא בכל מקום וזמן רק אנחנו צריכים לתת לעצמו לחוות אותו באמת ולהיות שם (כלומר לא להתייחס להצלחות כמשהו מובן מאילו).

בכי.
אני בוכה בקלות, בעיקר כשאני חווה אתגרים או כשאני מרגישה חוסר וודאות קודם כל אני בוכה (מפרקת את המטען) ורק אחרי זה אני ניגשת למציאת פתרונות ואז הכי קל ומהר לי למצוא פתרון יצירתי ומתאים.

הפחד.
שיבוא יום אחד ולא אצליח להגשים את עצמי יותר וגם לא להעביר את הבשורה שלי לעוד אנשים , משפחות ובעיקר אימהות שזקוקות וצריכות את ההכוונה והתמיכה הזאת. רק מלחשוב על זה – זה מכווץ אותי. כי אני יודעת בתוכי שאין יותר מספק מהרגשת המימוש העצמי , כילדה שסבלה מביטחון עצמי נמוך ומביישנות ורגישות יתר אני יכולה להגיד שאין תחושה יותר קשה מילד שחווה זאת – ילד שחווה תחושה של חוסר מסוגלות, לא מקובל, תמיד בצד ומסתובב בתחושה שהוא לבד. כך שבאמת הכי מפחיד אותי זה שיום אחד לא אצליח להגשים את עצמי, כך שלא אצליח להציל אותם ילדים מתחושות אילו וזה בהחלט ישפיע על האכילה שהלם ועל הבריאות שלהם. זה מפחיד אותי עד כדי כך כשאני רואה ילד מתנהג בצורה מסוימת שלפעמים מחזירה אותי לזיכרון הילדות ולפעמים לא אני ישר מגיבה, מחזקת, תומכה ומכוונת (ולפעמים מבלי לבקש רישות מהאמא) – תחושת הפחד הסמויה בעיניים של הילדים יכולה להוציא ממני הרבה תגובות שהרבה פעמים אני מופתעת מעצמי. ובדיוק מתוך המקום הזה שאני לא רוצה שילדים יחוו את זה, אני דואגת לחזק את הילד שלי בכל דרך אפשרית. 

בילוי.
בבית או בטבע. אני הכי לא טיפוס של הרבה אנשים, בילויים במסעדות או בתי קפה. בשבילי לשבת עם המשפחה מול סרט טוב (אפילו סרט לילדים) זה הכי עושה לי את זה. או הליכה בטבע זה ה-בילוי עבורי. זה גורם לי להעריך יותר את הזמן שיש וליהנות ממנו באמת.

דלית אל כרמל.
המקום שבו גדלתי, המקום שגורם לי להבין הרבה דברים על החיים ולשאוף ליותר והמקום שגורם לי לשאול את עצמי שוב ושוב – למה לא ועד מתי? ובכוונה אני שואלת את שתי השאלות האילו , כי כשאתה גדל בתוך כפר שקצב ההתפתחות של החברה בו יחסית איטית למה שיש בחוץ ולקצב ההתפתחות שלך , אז אני מבינה שוואלה כמה אפשר ובאמת עד מתי. (אני יודעת שיש הרבה אלמנטים שמשפעים על ההתפתחות ואני יודעת שיש הרבה אנשים בכפר שהגיעו רחוק אך ממבט על הרוב משפיע על האווירה והחוויה). מודה שזה מדרבן אותי יותר ויותר להתפתח ולשאוף ליותר כדי להשפיע יותר , בדיוק כמו שהיה עם סבתא שלי. כך שלא משנה מה אעשה אני אמשיך להיות שייכת למקום הזה ובתוך הכפר הזה נמצא הבית שלי וכל הזיכרונות שלי אך במקביל אני חושבת שהגיע הזמן להתקדם. ולכן אם אני אסכם במשפט מהו דלית אל כרמל בשבילי – אז זה הכפר שבו גדלתי וזה הכפר שנותן לי את המסר שאין דבר כזה אי אפשר ושיש עוד הרבה מה ללמוד ולאן להתקדם וכל אחד מהמקום שלו, בלי תירוצים והסברים מיותרים.

אוכל מעובד ומתועש הוא עד כדי כך רע לגוף שלנו?
אין דבר כזה רע – כי יש מינון לכל דבר, במיוחד לדברים שמנכנסים לגוף שלנו ומשפעים על הבריאות הפיזית, הנפשית והמנטלית. כך שאם אדם בוחר לאכול פעם ב- מזון מעובד וזה עושה לו טוב אז למה שיוותר על זה , ואם נמנע מילד לאכול שוקולד או צ’יפס (בתיאום ציפיות מתי אפשר) אז יש השלכות לזה ואחד מהם זה שיכול להיות שהילד גדל לעשות או לאכול דברים “אסורים” בסתר או שבעתיד בכלל לא יתייחס למה שאנחנו אומרים לו. כך שלשל דבר יש מינון ויש יתרונות וחסרונות ואדם / הורה שהוא מספיק מודע ומחובר לעצמו , לגוף שלו ולהשלכות יכולה בהחלט לבחור במה נכון ומה לא ומה שמתאים לו ומה שפחות. אגב , אני גם חושבת שזה לא נכון להשתמש במילה רע במיוחד לא בפני הילדים שלנו – כי אין דבר כזה רע וזו אכן גישה שלילית ומפחידה מאוד , ואם לגדל ילדים אז ברור שלא לגדל אותם בגישת ההפחדה (שלצערי זו גישה שמשתמשים בה הרבה כשמדברים על אוכל ובריאות).

למה דווקא נטורופתיה אחרי שלמדת באקדמיה הנדסה וביוכימיה?
מאז שהייתי ילדה קטנה רציתי ללמוד משהו שקשור לעולם הבריאות, לעולם המודעות העצמית והטיפול. מניחה שסיפורה של סבתא השפיע על י הרבה אך לא רק. כי אני זוכרת את עצמי תמיד אומרת – הלוואי שיהיה לי הכוח לשנות את העולם ואת החשיבה של האנשים. ומתוך החוויה שלי בחיפוש אחרי ה-מקצוע הבנתי שזה לא זה במיוחד אם זה לא המקצוע שתמיד חלמתי עליו וגם לא רוצה לעסוק בו בעתיד. אין לי ספק שהחוויה של לעבור בין שני נושאים מבלי הסברים ברורים ומובנים לאחרים זה ממש מאתגר במיוחד לנסות להעביר את ההסבר שלך שאולי יבינו ואולי לא. אך לפחות ממה שאני מכירה את עצמי אני לא יכולה להישאר במקום שלא נוח ולא טוב לי בו וזה בדיוק מה שהיה במעבר בין עולם ההנדסה לעולם לנטורופתיה. זה גם המסר שלי לכל תלמיד ואדם שרוצה ללכת ללמוד משהו שהוא חושב שזה יתאים לו, או לכל הצעירים שלומדים נושא שלא רואים את עצמם עוסקים בו – למה? בשביל מה לבזבז כמה שנים טובות מהחיים שלך רק כדי ללמוד משהו שאתה לא מתחבר אליו, ובשביל מי אתה עושה את זה?

היום אני מודה לעצמי שלא התפשרתי ולמרות הקושי בלקבל החלטה , עשיתי את הצעד שהייתי אמורה לעשות ובחרתי במקצוע שהיום אני מבינה שהוא תורם לי באופן אישי בחיים וגורם לי לעזור , לכוון וללמד עוד אנשים כדי להיות מודעים ומחוברים לעצמם , לאכילה ולבריאות שלהם. אני נמצאת במקום הזה כדי להגשים את החזון שלי בחיים, ולהפיץ הבשורה לכל הורה בישראל ובעולם, שאכן ניתן לגדל ילדים בריאים ומאושרים מגיל קטן. ילדים מודעים ומחוברים לעצמם, ליכולות שלהם, לגוף שלהם ויודעים לבחור מתוך מודעות את המזון שהכי מחזק אותם מבחינה רגשית והתנהגותית וגם בריא להם מבחינה גופנית ונפשית.

הקורונה.
עם יד על הלב, השפיעה עליי לטובה – וזה למרות כל הקשיים שהיו. החוסר וודאות, החשש, העודף התעסקות בנושא, הריחוק מהמשפחה, וההתמודדות עם המחלה עצמה. בעלי חלה בקורונה וזה היה מאוד קשה ומאתגר – אדם חולה ואתה יודיע שאי אפשר לגשת אילו, לחבק או ללטף. צוות מד”א שנכנסים אליך הביתה לבושים מוזר ומפחיד. והכי מאתגר היה להסביר לילד מה עובר על אבא וגם שבאים לעשות לנו בדיקה בבית תוך כדי חיפוש המילים המחזקות והלא מפחידות. שנת הקורונה החזירה אותי הביתה וגרמה לי לסנן הרבה דברים מהחיים שלי שלא הצלחתי לסנן ולהוציא קודם. גרמה לי לדייק יותר את המסר והבשורה שלי לעולם, לתת תקווה לעוד אנשים ומשפחות ואף להציל משפחות מהרגלי אכילה לא בריאים.

הפרעות קשב וריכוז ותזונה. עד כמה הקשר בין השניים אדוק?
מה שנקרא על בשרי אני יכולה להעיד על הקשר הישיר שנמצא בין שניהם. הבנתי וגליתי את זה כשהייתי בשנה השנייה ללימודים, זוכרת שישבתי בהרצאה בנושא ופתאום נפל לי האסימון שאני גם סובלת מהפרעות קשב וגם שהתזונה שלי משפיעה על הקשב באופן ישיר. כך שיצאתי למסע למידה עצמי בנושא וגיליתי שהמזון שאנחנו מכניסים לגוף לא רק משפיע על הבריאות שלנו ויכול למנוע ולטפל במחלות אלה שהוא גם משפיע על הפעילות הקוגניטיבית שלנו וגם על ההתנהגות, התגובות והצד המנטלי שלנו.

איפה את רואה את עצמך בעוד 20 שנה?
וואוו. בעלת אקדמיה מצליחה בתחום האכילה המחזקת, שנותנת את המענה להרבה הורים ואנשים בנושאים שקדורים באכילה / תזונה , גישה לחיים ומודעות עצמית שבעיני הם שלושת הנושאים הכי חשובים בחיי כל אדם במידה והוא מכוון להצלחה והגשמה עצמית אמיתית. בעוד 20 שנה אני רואה את עצמי חוקרת יותר לעומק את נושא השפעת האכילה על ההתנהגות שלנו ולא רק שינוי הרגלי אכילה. ומגישה את זה לכל בית בישראל ואולי גם בעולם תוך כדי חשיפה לתרבויות וגישות שונות כדי שכל אדם באשר הוא ידע לבחור את מה שמתאים לו באמת ויעביר זאת לילדים שלו ולדור שבא אחריו. בנוסף, רואה את עצמי מחזקת את הדו קיום בין כל האזרחים באשר הם שחיים במדינת ישראל. כי לא משנה מה שנעשה או מה נגיד כולנו בסופו של דבר בני אדם ורוצים את טובת הילדים שלנו שבהחלט הם העתיד שאילו אנחנו שואפים ומצפים. נכון שלכל אחד יש את העבר שמשפיע עליו אבל הנכון בעיני זה להסתכל על ההווה שאותנו אנחנו חיים כדי להשפיע ואף לשנות את העתיד.


מעוניינים לשתף אותנו במקום האישי שלכם? יש לכם תובנות שתרצו לחלוק עם כולם? מוזמנים להשתתף במדור החדש שלנו “שישי-אישי”. לפניות: [email protected]
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram

מגדלור-פיד ♋

דילוג לתוכן