מנהג הכפרות לקראת יום הכיפורים עומד גם השנה בסימן אלה שיחליטו לעשותו על פי המסורת באמצעות תרנגולת ושחיטתה לבין אלה שיעדיפו את הדרך האחרת שכוללת מתן צדקה כספית להשלמת המנהג.
הצלמת ומנחת סדנאות הצילום מירי שיינפלד ביקרה בימים האחרונים באור עקיבא וכתבה על כך במסגרת בלוג הצילום שלה. הטקסט המהדהד שפרסמה מעלה שאלות ותהיות על המנהג שהשתמר היטב בשוק העירוני ברחוב בלפור העיר. “הוא נולד לתוך זה”, כותבת שיינפלד, “ככה לפחות הסביר לי. אף פעם לא חשב שאפשר לעשות משהו אחר. הוא העביר כאן את ילדותו, עזר להורים, למד את העבודה עוד לפני שידע לקרוא ולכתוב. הוא התבגר כאן, בילה פה את נעוריו, הפך לאיש וירש את העסק. תמיד היה מוקף תרנגולות. לא, זה בכלל לא מגעיל אותו. כל החיים שלו פה. גם הבן עובד אתו. דור שלישי.
“אני מסתכלת עליו ומסרבת להאמין שבילה פה את כל חייו. אני בקושי מצליחה להיות פה דקה. אני שואלת אותו אם אין לו סיוטים בלילה. “מה פתאום?” הוא צוחק וחוזר לעמוד מאחורי הדוכן. הימים שלפני כיפור עמוסים ואין לו זמן לדיבורים. קוראים לו חי. הבטחתי לשלוח לו תמונה.
צילום: איתי טטרו
שיינפלד ממשיכה בתיאור אחר: “אני בוחנת אותה ותוהה. המראה המוקפד שלה לא מתיישב לי. היא לא דומה לאנשים האחרים שמחכים פה. בלונד צבוע מסורק בקפידה, איפור שנמשח בתשומת לב לכל פרט. נכון, אפשר היה לוותר על קצת צבע. גם ככה המקום צבעוני מדי. שטויות, היא נראית נחמדה. מכנסי סאטן שחורים שמבליטים גזרה לא רעה בכלל לגילה. תכשיטי זהב שמנצנצים בעיניים כשהיא עומדת בזווית הנכונה. הבעת פנים נשית ונעימה. מה, לעזאזל, מביא אותה לכאן? אני מעיזה לגשת ולשאול. מבחינתה אין מקום לשאלה. בכל יום כיפור מבחינתה. למה? כי היא פשוט מאמינה. התמיהה על פני מעלה חיוך על פניה. “זה לא עניין של הגיון”, היא מסבירה. “ככה אני מאמינה”.
“תגידי, את לא מבינה?”, מזדעק העובד שמסתובב עם צינור מים. “נגיד שאת חולה. מה עדיף שתמותי מהמחלה או שהתרנגולת תמות?” אני שותקת כשהוא שוטף את הרצפה. “ברור שהתרנגולת” הוא עונה. “אל תגיד לי ש…” אני מנסה. “אני אומר לך” הוא עונה ומוודא שהרצפה נקיה. האשה עם הבלונד והתכשיטים מסתכלת עלי בעצב מהול בדאגה. עוד מעט יגיע תורה”.
בהודעה שפרסם משרד החקלאות ופיתוח הכפר בימים האחרונים, מבקש המשרד מהציבור שלא לקיים את מנהג הכפרות באמצעות עופות אלא באמצעות פדיון כפרות בכסף. “אם המנהג והמסורת לא מאפשרים לכם לבצע פדיון כפרות בכסף, משרד החקלאות מבקש לנהוג בעופות בהתאם לחוק צער בעל חיים, ולמנוע מהם סבל מיותר. בתוך כך מדגיש המשרד כי יש איסור על קיום מנהג כפרות באמצעות תרנגולות מטילות, אחרי שנתיים של הטלה, סובלות מעצמות רכות והנפה שלהן באוויר, גורמת לעצמותיהן להישבר. זהו סבל מיותר. בנוסף, הדבר הופך אותן לטרפה”, נמסר מהמשרד. עוד על קמפיין “השנה עושים כפרות בכסף ועוזרים לנזקקים” באתר המשרד – ליחצו כאן.
תרנגול או לחדול // טור דעה מאת רונן צדקי
פעם פנו לרב באמצע תפילת שבת ואמרו לו רבינו תרנגול נפל לבאר מה דינו? הרב הרהר ואמר שבת קודש, אין לנו אישור לחלץ אותו . אמרו לו החסידים אבל כבודו זה התרנגול שלך ? ענה הרב “אם ככה זהו פיקוח נפש וכידוע פיקוח נפש דוחה שבת. “
גילי נאות : הורי שיבל”א נהגו לקחת את אחי ואותי לשוק בבוקרו של יום הכיפורים על מנת לקיים את מנהג הכפרות המסורתי. זכורה לי היטב התמונה בה היו מסובבים את העוף מעל ראשו של כל אחד מאיתנו תוך אמירת “זה חליפתי, זה תמורתי, זה כפרתי, זה התרנגול ילך למיתה ואני אכנס ואלך לחיים טובים וארוכים ולשלום”. בסופו של תהליך, כל התרנגולים (כמספר בני המשפחה) היו נשחטים, ובשרם הועבר לנזקקים וזאת כסמל ואות לפדיון הנפש.
לדאבוני הדרך שבה מועברים יצורים אומללים וחלשים בדחיקות ללא מרווח תוך מניעת אכילה ושתייה בחום הכבד היא נוראית וטרגית בעיניי. מלבד זאת, אין שום הצדקה לשחוט “שערים לעזאזל” בשיטתיות ובאופן גלוי מתוך מטרה לכפר על החטאים שלנו.
שימו לב לציטוט של הגאון הרב חיים דוד הלוי: “ולמה צריכים אנו דווקא בערב היום הקדוש, להתאכזר על בעלי חיים, ללא כל צורך, ולטבוח בהם ללא רחמים, בשעה שאנו עומדים לבקש חיים על עצמנו מאת אלוקים חיים”.
