למעלה מחודש עבר מאז השבת הארורה של ה-7 באוקטובר, ועדיין כמעט בלתי אפשרי לעכל את ממדי האסון. אחד הקיבוצים בעוטף עזה שספגו את המכה הקשה ביותר הוא בארי, שהלחימה בו הסתיימה רק ביום שני בערב, כאשר החיילים קיימו טקס מאולתר ברחבה ליד חדר אוכל בקיבוץ והניפו דגל ישראל כשכבשו את בארי מחדש. רק אז החל פינוי הגופות ויושבי בארי, כמו גם כלל אזרחי המדינה המזועזעים, החלו להתוודע להיקף הרצח שבוצע בו.
גידי יצחקי, בן הקיבוץ, עבר לפני כ-13 שנים עם אשתו ושלושת בניו להתגורר בכרכור. אמו, יהודית יצחקי ז”ל, נשארה לגור בבארי ונרצחה במתקפת הפתע הנוראית של חמאס.
“היינו עם אמא בקשר בשבת בבוקר, כשהיא וידאה שהממ”ד והחלונות נעולים וסיפרה כמה היא מפחדת ואף אחד לא מגיע”, משחזר הבן גידי. “ניסינו להסביר לה שהצבא כבר מגיע. זה באמת מה שחשבנו באותם רגעים ולא הבנו שזו בדיחה עצובה. היא הספיקה לראות תמונה של בן קיבוץ שנחטף והולך עם מחבלים לידו. בשלב מסוים התחילה להיגמר לה הסוללה וקבענו שנתקשר בכל חצי שעה”.
בשעה 12:39 ראה גידי שאמו קראה הודעה ששלח לה, בה ביקש שתסגור כל מה שזולל את הסוללה ותשאיר פתוח רק את הווי-פיי והנתונים לנייד. רק בדיעבד ראה שדקה לאחר מכן שלח לה נכדה ארבל, אוטוטו בן 18, שהוא אוהב אותה וזכה לקבל בחזרה אימוג’י של לב גדול – סימן החיים האחרון מסבתו.
אפקט השואה
בהתחשב בנסיבות ובממדי הטבח הנורא שנחשפו ככל שעבר הזמן, החלה המשפחה לחשוש שאולי לא תדע לעולם מה עלה בגורלה של יהודית. בשל גילה המבוגר, 76, והעובדה שהייתה חולה, העריכו כי לא נחטפה לעזה. רק ב-18 בחודש – 11 ימים תמימים לאחר האירוע, החלו להצטבר ידיעות על הרוגים בשכונת מגוריה בקיבוץ.
“הבנו שזה הכיוון וחיכינו שיבואו להודיע לנו, מה שקרה בסופו של דבר”, מספר גידי. “זיהו אותה בוודאות ו’למזלנו’ יכולנו לעשות לה קבורה. לצערי יש כאלה שככל הנראה לא יזכו גם לזה. בהמשך ביקר גידי בבית אמו המנוחה. “באורח נס הבית לא נשרף ולא הייתה בו לחימה, גם לא ירי בפנים”, הוא אומר.
“ככל הידוע לנו מזק”א והמשטרה, הוציאו אותה החוצה וירו בה בגינת ביתה. היא הייתה ‘ברת מזל’, במירכאות כמובן, בכך שמצאה את מותה בגינה שכל כך אהבה וטיפחה ולא נאלצה לחוות את סוגי המיתות והסבל שעברו תושבים אחרים בקיבוץ. יש כאלה שלא נשאר מה לזהות מהם”.
גידי וסמדר יצחקי מתגוררים כאמור בכרכור משנת 2010, והורים לשלושה בנים – ארבל (אוטוטו 18), רותם (15) ואייל (11). גידי מבקש לציין את הסיוע הנרחב והתמיכה של המועצה והקהילה בכרכור במהלך השבעה, לצד מאות מנחמים מתקופות חיים שונות שפקדו את ביתם.
יהודית ז”ל, שהתגוררה בקיבוץ בארי בגפה, הייתה בת לניצולי שואה. “הכי כואב שהיא הייתה צריכה לחוות פחד ואימה כאלה, כאשר הוציאו אותה מהבית באיומי רובה, כמו שהרגו את סבא וסבתא שלה”, נפרד גידי בכאב.
איך מתמודדים עם אסון פרטי שהפך לחלק מאסון לאומי?
“אני לא יודע מה להגיד לך. מצד אחד ברור שהתחושה קשה מאוד, אבל צריך להבין שבמקביל איבדתי חברים לכיתה, ילדים של חברים, מורים ואנשים שהכרתי כל החיים.
“גם הילדים שלי מכירים את הצעירים בקיבוץ והרבה חברים של בני הבכור נהרגו או נחטפו, כך שהכל מתערבב וזה הרבה מעבר לאסון פרטי. אף אחד עדיין לא מצליח לעכל את הממדים, אבל לאט לאט אתה מבין שאתה חלק מאירוע גדול, לא רק מוות פרטי של הורה”.
