עירית קסוס (41), מתגוררת בפרדס חנה-כרכור, ילידת טבריה. עובדת כמנהלת מכירות בחברת י.כ.פלסט , כותבת למגירה, אופה, מאמנת כושר, מציירת, אוהבת לקרוא מחקרים בעיקר בתחום התזונה והכושר.
מהו הזיכרון הכי מוקדם שלך?
אבא שלי דייג בכנרת, עבודתו התובענית אילצה אותו לצאת מצאת השבת ועד שישי לאחריו, היה מאוד חסר לנו ביום יום. רק בימי שישי, כשהיה חוזר, זכינו לראות אותו. בגיל 9, אבא לקח אותי ואת אחיי מוקדם בבוקר לסיבוב בסירה ולימד אותנו לדוג דגים. בלב הכינרת, אבא מוציא מחבת, מנקה את הדגים, מכין סלט ותוך חצי שעה מכין לנו ארוחת מלכים.
מתי היית הכי מאושרת?
כשהתגייסתי והכרתי את עמי בעלי בצבא, חיי השתנו מקצה לקצה. בטוב וברע יכולה להגיד שהאושר הזה קיים אצלי גם היום.
מתי היית הכי קרובה למוות?
לפני כחודשיים, בעודי מחכה לבני שיסיים את החוג, עקצה אותי נמלת אש. התקשרתי לבעלי בלחץ מטורף שמשהו לא תקין אצלי ואני חייבת פניסטיל להרגעת המקום. בעלי, כהרגלו, מנסה להרגיע את הלחץ ומבקש ממני לנסוע למרפאת דגני בחדרה. עידן, בני, מחכה לי בחוץ עם הכלבה ואני עולה למרפאה. מגיעה לרופא, נפוחה כמו בלון, ואיך שמנסה לדבר מרגישה מחנק וחוסר תחושה בלשון. שוכבת על המיטה ומקבלת סידרה של זריקות סטרואידים. הרופא אמר שאם הייתי מחכה עוד כמה דקות לא הייתי בחיים. הגעתי הביתה, חיבקתי את בעלי, ואמרתי לו תודה שהציל את חיי.
בשבוע שעבר ציירתי את סבתי שהלכה לעולמה בשנת 2005. כל הציור נוצר עם בכי. פשוט עבר לי סרט של זיכרונות מסבתא, הבית השני שהיה לי. עד היום לא השלמתי עם לכתה, מרגישה שמעצם זה שציירתי אותה סגרתי מעגל.
מה גורם לך שמחה?
התא המשפחתי האישי שלי, עמי, נועה ועידן. כשטוב להם אני הכי שמחה שיש. הרגעים הקטנים של החיים הם הדברים שממלאים את הלב בשמחה ומציפים באנרגיה חדשה.
מהו הפחד הכי גדול שלך?
לא חושבת על המקום הזה.
איפה את נוהגת לבלות?
יציאה לסרט טוב או מסעדה עם בני משפחתי או חברות טובות. בקיץ, לפחות פעם בשבוע, הולכת לים עם ספר טוב. זמן איכות עם עצמי.
מהי פרדס חנה בשבילך?
מרגישה שכאן נולדתי. מחוברת למקום. יש זרימה ואנרגיות טובות.
התחלת לצייר בתוך הקורונה, ציורים שזוכים להמון פידבקים ומחמאות ברשתות החברתיות.
לפני כ-3 חודשים חוויתי כאבים באגן שהובילו אותי לחוסר תפקוד מוחלט. הרגשתי שכל חיי נקטעו. לא יכולתי לעבוד, הפסקתי להתאמן ולא תפקדתי כאמא. מצבי הנפשי התדרדר ונכנסתי לדיכאון. משהו בי בער ללכת לקנות עפרונות ודפי רישום ופשוט לצייר. החלטתי להקשיב לקול הפנימי שבי. הגעתי הביתה ופשוט נתתי ליד לצייר בשבילי. מאותו הרגע לא רציתי להפסיק. מציור לציור הבנתי שיש בי כישרון מעבר למה שחשבתי. הפירגון מכולם היה עצום והתחלתי למכור דיוקנים.
תמיד אהבתי אומנות אבל אף פעם לא ציירתי עם עפרונות ונתתי לעצמי חופש ביטוי דרך היצירה. הציור הפך להיות המקום לביטוי, לשקט והתחברות לעולם הפנימי בו אני מלמדת את עצמי מחדש בצעדים קטנים להרפות, לנשום, לעזוב, להירגע, לקבל, להאט, לשחרר, ולחבק את עצמי, בעיקר. ללמוד להרגיש לקבל את האמת ולחיות עם עצמי והחסרונות שבי.
איפה את רואה את עצמך בעוד 20 שנה?
לעשות את מה שאני אוהבת ולתת ביטוי לעצמי בצורה שנוחה לי.
