“אתמול ליבי שיקשק כמו שלא שיקשק לדעתי מעולם”, כתבה אלטמן ותיארה את יום אתמול, שבת 26.8, בחוף האקוודוקט בקיסריה. “הייתי בים וסביבנו רכבו אנשים מנותקים על סוסים בחום, על סוס מסכן אדם שמן יושב ודוהר עליו הלוך חזור מין משהו שהיה אמור לחלוף מהעולם מזמן מבחינת תפיסת המציאות. הלוך חזור הלוך חזור עשו הסוסים המסכנים, שטיפת מים לא התקרבה לפיהם…
“לא היה גבול לעומק, הם נכנסו עמוק מדי. הסוסה התנגדה או לפחות ניסתה ומשכו אותה עוד ועוד לעומק עד שגל אחד בשנייה – בעודי אומרת שהלוואי והייתי יכולה למחוק מהעולם התנהגויות של אנשים הלוואי שידי אלוהים היו לרגע ביידי והייתי יכולה לגשת בביטחון לאותם אנשים שרק מעצם מעשיהם הרגשתי כמה אנחנו רחוקים ופחד בגופי אפילו לגשת – והינה הגיעה גל גדול תוך פחות ממאית שנייה שגילגל במים את הסוסה המסכנה היא נשמה כמויות של מים והיא לבד כולה בעולם…
אלטמן מתארת עוד: “ואני רצה לכיוונה הם מושכים אותה והיא בין הגלים ועייניה עצומות כמעט נפרדות כאן מהגוף, הם הובילו אותה ליבשה והתחילו לקפוץ על ביטנה תוך שהיא שכובה על האדמה ואני באיזשהו מקום גם מתפללת שתחייה אבל שאם ככה הם חייה עדיף למוות. ועוד קפיצה ועוד קפיצה על ביטנה וקצף לבן יוצא מנחירה, ידיי על ליבי וגופי משקשק, אני רצה אליה ערומה מכל, ולבושה באין סוף של בושה שאני חלק מהאנושות. היא שוכבת שם מבולבלת ובקושי נושמת פתחה את עיניה תוך כדי שהם כבר מורים בה לקום היא נעמדת שכולה אדומה פיה נעול ואני שמה את ידי על ליבה מנסה להרגיש ולהבין את מצבה”.
אלטמן הוסיפה: “על אישה אנושית בהריון לא היו רוכבים ואם כן הלוואי שהעולם היה מעז לצעוק את זעקת האחר. נמאס לי מהעיוורון, נמאס לי מהניתוק שלנו בני האדם, נמאס לי מסבל
ואני כבר לא מוצאת בתוכי מקום לבזיון האנושות וזה רק הקצה של המזלג כי כמוהה עוד הרבה יותר מדי”.
בפוסט המשך ציינה: “הוזמנה משטרה וגם המוקד העירוני, אבל כרגיל אף אחד לא הגיע. כי מה אכפת להם שעוד בעל חיים ימות”.
הלוואי שכל המתעללים והישמעלים יימח שמם יזכו לחיי גהנום,הם וכל יקיריהם שיכחדו כבר ויקבלו אותו גורל,אותו סבל ואותם חרא של חיים