שישי אישי ||מתי בכית לאחרונה? “ביום רביעי שעבר לאחר פגישה במשרדי נט”ל בתל-אביב, שם אני מטופל לגביי הפוסט טראומה שלי”

אליעז ראובן דנדקר נותר עם צלקות מסבבי לחימה במהלך שירותו בצה"ל - אבל בחר לצמוח מחדש ▪️ הוא הקים הוצאה לאור שנותנת במה ליוצרי אמנות וספרות יוצאי הודו בישראל וגם חוקר את בני ישראל מהודו ▪️ שיחה אישית על בית הכנסת ההודי באור עקיבא, הפסיעות בין החיים למוות, השיחות עם בת הזוג, רגעי אושר והתקוות הקטנות-גדולות
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email

הצטרפו אלינו

ארכיון כתבות

שישי אישי ||מתי בכית לאחרונה? “ביום רביעי שעבר לאחר פגישה במשרדי נט”ל בתל-אביב, שם אני מטופל לגביי הפוסט טראומה שלי”

אליעז ראובן דנדקר נותר עם צלקות מסבבי לחימה במהלך שירותו בצה"ל - אבל בחר לצמוח מחדש ▪️ הוא הקים הוצאה לאור שנותנת במה ליוצרי אמנות וספרות יוצאי הודו בישראל וגם חוקר את בני ישראל מהודו ▪️ שיחה אישית על בית הכנסת ההודי באור עקיבא, הפסיעות בין החיים למוות, השיחות עם בת הזוג, רגעי אושר והתקוות הקטנות-גדולות

מגדלור-פיד ♋

אליעז ראובן-דנדקר (37), תושב זכרון יעקב, גדל והתגורר עד לאחרונה באור עקיבא. בעל הוצאה לאור עצמאית בשם “קמודן מוכאדם” העוסקת במתן פלטפורמה אמנותית וספרותית עבור יוצרים ויוצרות יוצאי הודו בישראל. פרסם עד כה 4 ספרים משל עצמו ולקח חלק ב-4 ספרים נוספים. עוסק באמנות קלאסית, הן כמודל והן כיזם פרויקטים בנושא אמנות קלאסית ונטוריזם. נשוי לעינת מדז’יבובסקי (היום דנדקר), מעצבת פנים עצמאית, משפחתה מצד אביה היא מצאצאי הבעש”ט. 

מהו הזיכרון הכי מוקדם שלך?
בערך בגיל 4 כשסבי בנימין, לקח אותי לבית הכנסת “שערי צדקה” או לגן-חובה “גן יונה”, מחזיק את ידי תוך כדי שחוצים את הכביש ומספר לי על ילדותו והוריו בהודו ואני עם חבילת דובוני גומי שקנה לי, מנסה ללמוד את שפת המרטהי בה דיבר, למזלי אני דובר את השפה כיום בזכותו ובזכות סבתי מאשדוד, חנה.

מתי היית הכי מאושר?
בשלושה מקרים… בחוף אוליהו די בואי, בבוזיוס בברזיל, שם נדמה היה לכמה רגעים שהעולם שמח ורוצה בטובת כולם וכולן; בחוף הים בגעש בהפוגה בלחימה במהלך “צוק איתן”, כשעצמתי עיניי ופשוט צפתי במים ושמעתי רק את המים… בזמן השקיעה; ביום חתונתי, לאחר הטקס בבית הכנסת, בערב כשנותרנו רק אני וזוגתי והסתכלנו אל עבר חוף הים של תל-אביב בלילה, השקט היה נעים.

מתי היית הכי קרוב למוות?
האמת המון פעמים, בעיקר במהלך השירות הצבאי, עפתי מטיל שפגע בעמדה, ירו עליי אר.פי.ג’י, מטענים בדרך, התקפות מוצב, היתקלויות, מנהרות שחפרו מתחתינו, טילים וכדורים ששרקו סביבי וסביב חבריי וחברותיי. מעבר לכך, כמעט נחטפתי בג’מייקה בדרך לקבר של בוב מארלי, איימו עליי בנשק (קלצ’ניקוב) במוזמביק באפריקה, שלפו עליי סכין בסלבדור דו בהיה בברזיל, לפחות ירדתי מהאנייה לפני התקפת הפירטים הסומלים בתעלת סואץ בשנת 2009.

מה גורם לך שמחה?
לגור עם זוגתי, הנושא של להקים משפחה כעת, לכתוב ולבטא את עצמי, לערוך דיונים עם חברים וחברות על ענייני תרבות וצדק (לפחות לראות עינינו) , אמנות חופשית, חוף פראי, מעשה טוב ע”י אדם אחר או על ידיי, חיוך והכלה.

מתי טיילת בחו”ל בפעם האחרונה ולאן?
בשנת 2016. הייתי בהודו במסע שורשים עם החברה הקרובה ובת משפחתי, שירן יוסף וחברתה, שם גם קניתי את טבעת האירוסין לאשתי לעתיד. ובאותה השנה לאחר מספר חודשים טיילתי עם ארוסתי (היום אשתי), עינת באמסטרדם, הולנד. 2 מסעות מרגשים ומעצימים ובעיקר גם כיפיים ומאוד שונים ממה שהרבה ישראלים נוהגים לעשות בדר”כ, לפחות לפני זמני הקורונה.

מתי בכית לאחרונה?
ביום רביעי שעבר לאחר פגישה במשרדי נט”ל בתל-אביב, שם אני מטופל לגביי הפוסט טראומה שלי, הפגישה הייתה בקבוצת תמיכה עם עוד פוסט טראומתיים מהצבא, כבר התגבשנו יחדיו והשיתופים עמוקים ומשחררים ובו זמנית גם לא פשוטים לעיכול.

מהו הפחד הכי גדול שלך?
שלא אוכל לעסוק במה שאני עוסק בשל המצב המורכב כיום בארץ (במיוחד כעצמאי), שילדיי בעתיד לא יכירו את מורשתם או ידעו מה זה חופש בחירה אמתי וביטוי חופשי. בעיקר מקווה להכיר את נכדיי וניניי ושיכירו אותי, מפחד שמא זה לא יקרה.

איפה אתה נוהג לבלות?
כיום מקומות הבילוי העדיפים עליי הם טיול בטבע עם אשתי, אם מוצאים חוף מבודד ופראי מה טוב, לראות את החיות חופשיות ולנשום אוויר נקי, לשבת לגינס או כוס יין עם חברים וחברות טובים בפאב מקומי, ארוחה עם המשפחה המורחבת, הוריי ודודותיי באור-עקיבא או סבתה ודודה של עינת בבאר-שבע. לאחרונה דברים “פשוטים” אלו היו מאוד מורכבים בשל המצב.

מהי אור עקיבא וזכרון יעקב בשבילך?
אור-עקיבא היא הבית המקורי, הבסיס של ילדותי, משהו מוכר שמחבר אותי דורות אחורה ומנחם בצורה מסוימת. משפחתי הינה בין וותיקי אור-עקיבא, אני דור רביעי דרך הוריה של סבתי אליזבת, חנוך ומרים דיווקר אשר באו עם משפחתם המורחבת, בני המשפחה שינו את שמות משפחותיהם מדיווקר ל-יוסף ומדנדקר ל-ראובן, אני החזרתי את שם המשפחה המקורי וכך גם הוריי בעקבותיי. המשפחה ניתן לומר נמנית בין מייסדי העיר, והראשונה מבין קהילת הבני־ישראל מהודו אשר התיישבו בעיר, בעקבותיהם הייתה עלייה של משפחות נוספות ובשנת 1974 הוקם בית הכנסת “שערי צדקה” של הקהילה בעיר בהובלתו של החזן חנוך יחזקאל פנקר, בין מייסדי בית הכנסת גם משפחתי כמובן. המשפחה עלתה לראשונה בשנת 1949 אך ירדה בשנת 1952 בעקבות המחאה השקטה של הקהילה אל מול אפליה וחוסר שוויון וכולם כמעט חזרו שוב לאחר מספר שנים והתיישבו ברובם בעיר.  אבי ריימונד ראובן (דנדקר) וחלק מאחיי סבתי דוד (ז”ל), רוברט (ז”ל), סולומון (ז”ל) ומשה למשפחת יוסף (דיווקר) היו פעילים פוליטית וחלקם היו במועצות העיר בזמנו עד שפרשו.
זכרון יעקב היא השקט הנפשי, הבית אותו אני בונה עם זוגתי, הטבע שעוטף אותנו מסביב ומרגיע גם בזמנים מורכבים.

מדוע, בעצם, לחקור את תרבות בני ישראל מהודו?
העניין, השמחה, ההתלהבות, הנושא המרתק, גם כמובן בשל היותי צאצא לקהילה ולנשיאי הקהילה בפרט, גם היות וגדלתי על ברכיי התרבות  וגם בשל הפתיחות והקבלה שנוכחת בתרבות ובהיסטוריה של קהילת הבני־ישראל מהודו, כלומר סיפוריהם של הוריי והסבא והסבתא שלי על חיים משותפים עם דתות ותרבויות שונות ללא אפליה, קבלה והכלה של השונה וכיבודו, דרכי הנועם ואי האלימות שבמחאה תמיד היוו לי השראה, כמובן שבהודו היו מלחמות ואירועים טראומתיים אך האפשרות לחיים הרמוניים ולא רק ליהודים אלא בכלל תמיד עניינו אותי במיוחד לאור המציאות בארץ.
כשגדלתי שמעתי רק חלקיק מהסיפור הגדול או יותר נכון הסיפורים הרבים של כל המגוון בארץ, יהודים ולא יהודים, לא שמעתי בבית הספר ולא קראתי בספרים בעברית על קהילת הבני־ישראל מהודו, תמיד ששמעתי על הודו זה היה בהקשר של “טיול אחרי צבא” או אשראמים ומדיטציות שגם זה נפלא אך היכן הסיפור של משפחתי, קהילתי, היכן הדמויות והתרבות שלנו בחברה הישראלית?
ככל שבגרתי נחשפתי לפנים ותרבויות רבות שנוכחות בארץ ועל סף הכחדה, אני עורך הבדלה בין מיזוג גלויות שלהגדרתי הוא שילוב של חלקים שונים יחדיו ליצירת דבר מה חדש וכור היתוך שכרוך במחיקת הזהויות השונות כמעט לחלוטין וליצירת דבר מה ע”פ תכנונו של נרטיב מסוים ללא התחשבות בפרט או במגוון.
אני רואה זאת כהכרחי לעסוק בתרבויות שונות וביניהם כמובן תרבות הבני־ישראל מהודו כחלק חשוב בפסיפס הישראלי שניתן ללמוד ממנו רבות כחברה גם לבנות ובני הקהילה וגם לציבור הרחב בישראל.

איפה אתה רואה את עצמך בעוד 20 שנה?
כיו”ר מוזיאון ומרכז מורשת יהדות הודו בישראל, בעל הוצאה לאור המביאה פלטפורמה ליוצרות ויוצרים רבים בתחום תרבות ונראות יוצאי הודו בישראל, כולל מלגות סטודנטים ומלגות מגוונות בתחומים רחבים בקהילות יוצאי הודו בארץ. מקווה שאור-עקיבא גם תהיה מקום לבטא זאת, בכנסים, אירועי תרבות, הרצאות ועוד בנושא יהדות הודו, מקווה גם לשמות רחובות בעיר כהנצחה לקהילה ולאישים שלקחו חלק בהתפתחותה. כבעל משפחה הממשיכה את המסורות העתיקות ובה בעת מבטאת את עצמה ומפתחת את ייחודיותה בדרך המקורית לה. בין מובילי חיזוק הקשרים הרבים בין הודו לישראל. וגם מקווה לפתוח שמורת טבע להחזרת מינים בסכנת הכחדה לישראל במקום הכולל גם חוף נטוריסטי.


מעוניינים לשתף אותנו במקום האישי שלכם? יש לכם תובנות שתרצו לחלוק עם כולם? מוזמנים להשתתף במדור החדש שלנו “שישי-אישי”. לפניות: mgdlor1@gmail.com
//  בתמונה: אליעז ראובן-דנדקר במוזיאון ארצות המקרא בירושלים || צילום: ריקי רחמן
83680cookie-checkשישי אישי ||מתי בכית לאחרונה? “ביום רביעי שעבר לאחר פגישה במשרדי נט”ל בתל-אביב, שם אני מטופל לגביי הפוסט טראומה שלי”

האם הכתבה עניינה אותך? 👆

4 תגובות

  1. חזק ביותר בן דודי היקר אליעז דנדקר.
    כיום הוא באמת דמות יוצאת מכלל בקהילה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

שתפו את הכתבה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email
שיתוף ב print

מגדלור-פיד ♋

מגדלור-פיד ♋

עוד ניוז >>

דילוג לתוכן