לכבוד יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל תש”ף, טוראי מיכל יסקוב מחדרה, הנמצאת בהכשרת לוחמי מערך הגנת הגבולות, כתבה מכתב לאביה רס״ר אבנר יסקוב, לוחם חטיבה 5 שנפל במבצע חומת מגן.
טור׳ מיכל יסקוב כותבת לאבא שלה:
אבא היקר,
יש כל כך הרבה דברים שהייתי רוצה לומר לך, לברך אותך ולספר עליך אבל אני לא כל כך יודעת היכן להתחיל מפני שלא הכרתי אותך אפילו ..חסרונך מורגש ברגעים רבים בחיי, לפעמים יש תחושה שאתה נמצא אך לאחר כמה שניות אני מבינה שאתה איננו.
תמיד רציתי לדעת מה זה אבא? אני מנסה לדמיין אותך המון ולא כל כך מצליחה. רוב האנשים שואלים אותי מה יותר כואב שאת מכירה את אבא או שאינך מכירה. אני עונה להם שהכאב שונה אצל כל אחד ואחד ואיך שהוא רוצה לקבל את זה. אני איבדתי את אבי כשהייתי בסך הכל בת 4 חודשים, והיום, שאני כבר בת 18 וחצי הקושי רק הולך והופך להיות יותר קשה.
לא זכית לשמוע אותי אומרת בפעם הראשונה ״אבא״. לא ראית אותי הולכת לגן או לבית ספר, ולצערי וגם לא ראית אותי מתגייסת לצבא.
אני נמצאת כבר חודש בצה״ל, אני הולכת להיות לוחמת כמוך, להמשיך את המסורת שלך . מאוד עצוב לי שלא תהיה חלק מדברים כל כך גדולים שאני חווה בחיים שלי, אבל אני תמיד אזכור שאתה נמצא איתי בפנים ושאני יכולה לחלוק איתך הכל ולהתייעץ איתך .
אני מקווה שאתה שם למעלה שומר עליי ועל המשפחה שלנו, מקווה גם שאתה מתגאה בי ובולריה על איך שאנחנו גדלות. שתדע, ככל שעובר הזמן אנשים אומרים שאני דומה לך נורא. ועוד דבר אבא, העולם עובר עכשיו משבר נוראי ואני התגייסתי בדיוק בתקופה הזאת, קשה נורא אבל גם מחשל.
השנה ביום הזיכרון, אעמוד בגאווה לבושה במדי צהל, משרתת כלוחמת במערך הגנת הגבולות ומצדיעה לך בגאווה על הגיבור שהיית ועדיין גיבור. אבל אני יודעת, אני מרגישה בטוחה שאתה שומע אותי. עם ישראל מציין את יום הזיכרון פעם בשנה, אבל אני חווה אותו בכל יום.
ודבר אחרון שאסיים ואומר: אני מאמינה בגורל, ואם הגורל של אבי היה אמור להיות בכך שהוא נופל כגיבור אז אני מאמינה בו”.
עלה מברית המועצות, נפל בחומת מגן כשהוא בן 34 בלבד
אבנר נולד בברה”מ ב-30.08.1967, בן למיכל וליצחק יסקוב. בגיל שנתיים התייתם אבנר מאביו. בגיל שמונה, בשנת 1975, עלתה המשפחה ארצה, והשתכנה בבאר שבע. כילד אבנר היה חייכן, אהב מאוד לצייר, וכן פיתח תחביב של הטסת טיסנים.
לאחר שסיים את לימודיו בביה”ס היסודי ע”ש שזר בבאר שבע, החל את לימודיו התיכוניים בבי”ס מקיף ג’, ולאחר כשנתיים עבר ללמוד בקיבוץ “המעפיל” בצפון הארץ.
באוגוסט 1986, התגייס אבנר לחיל גבעתי. במהלך שלוש שנותיו בצבא עבר אבנר מספר קורסים, ביניהם קורס מכי”ם וקורס משק”י דרגון. את שירותו הצבאי עשה בפלוגה המסייעת עד לשחרורו, בשנת 1989. בשירות המילואים מילא אבנר תפקיד של סמל מחלקת הדרגון בפלוגה המסייעת בגדוד נחשון (7020).
לאחר השחרור עבד אבנר שנה בחברת מכתשים ואח”כ יצא לטיול הגדול, באוסטרליה, בתאילנד, בסינגפור וביפן. מיד כששב נסע שוב ללונדון ולאמסטרדם. לאחר שובו עבד מספר חודשים ונסע, הפעם לארה”ב.
לאחר שסיים את שלב הטיולים בחייו, החל אבנר ללמוד תעשייה וניהול במכללה הטכנולוגית בבאר-שבע. לאחר שלוש וחצי שנים סיים את לימודיו, והחל לעבוד בחברת “קמהדע” העוסקת בייצור תרופות. אבנר הספיק לעבוד בחברה כשנתיים לפני שנפל. בגיל 32 נישא אבנר לפנינה, ונולדו להם שתי בנות.
באחת מהערכות העובדים נרשמה לגביו הערכה בדיוק כפי שהכרנו אותו: מסור, אחראי, יסודי, שקט, צנוע וחרוץ. ביולי 2001, אף זכה לציון לשבח במסגרת עבודתו על תרומתו לעדכון מרשם ייצור ואיכות הייצור של תכשיר רפואי.
לאחר הפיגוע ב”מלון פארק” בנתניה נקרא אבנר, כמו רבים מחבריו, לשירות מילואים במסגרת מבצע “חומת מגן”. אבנר לא היסס לרגע, והתייצב מיד. לאחר מספר ימי הכנה, נכנס אבנר ביחד עם כל הפלוגה המסייעת של גדוד נחשון למחנה הפליטים בג’נין. במשך שבוע ימים נלחמו אבנר וחבריו במחבלים שבמחנה, תוך סיכון רצוף ומתמיד של חייהם. בבוקר ה-9 באפריל, יום השואה והגבורה, בקרב שתואר כאחד הקשים שידע צה”ל, נהרגו אבנר ו-12 מחבריו, ביניהם מפקד המחלקה בה שירת, סרן דרור בר ז”ל.
אבנר סיכן את חייו, והקריב אותם למען מטרה בה האמין: הגנה על מולדתו והשגת בטחון לאזרחי המדינה, תוך שמירה על הומניות וכבוד האדם גם במהלך הקרבות הקשים. אבנר היה מהטובים בבנינו.
בין לבין היו לאבנר תחביבים רבים, וביניהם קראטה, כדורגל, כדורסל (אבנר הפליא בקליעת שלשות), אך בעיקר אהב אבנר לצלול ושהה תקופות ארוכות באילת. לאחר נפילתו, הוקמה לזכרו אנדרטה בצורת דולפין בבי”ס שזר בו למד. אבנר הותיר אחריו אישה, פנינה, ושתי בנות: מיכל (ע”ש סבתה) ו-ולריה (קארין), אשר נולדה לאחר שנפל ונקראת על שמו. כן הותיר אחריו אם, מיכל, ואחות, הלנה. (מתוך האתר גל-עד)
