שישי אישי ● “כשיש סדר, הליצן מגיע לעשות בלאגן, אבל כשיש בלאגן הליצן בא לעשות סדר”

ב-2015 ארעה בנפאל רעידת אדמה גדולה ומשלחת של צה"ל יצאה לסייע לכוחות החילוץ המקומיים. בעקבות אותה נסיעה, הוחלט בצבא לצרף ליצנים לבית החולים של צה"ל כחלק ממשלחת עתידית ● גם ירון סנצ'ו גושן, שחקן ויוצר תיאטרון מזכרון יעקב היה שם במסגרת עמותת הליצנים "רופאי חלום". אז לקחנו אותו לשיחה על שמחה, עצב, פורים, מסיכות, תיאטרון, קורונה והתכרבלות בשמיכה
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

הצטרפו אלינו

ארכיון כתבות

שישי אישי ● “כשיש סדר, הליצן מגיע לעשות בלאגן, אבל כשיש בלאגן הליצן בא לעשות סדר”

ב-2015 ארעה בנפאל רעידת אדמה גדולה ומשלחת של צה"ל יצאה לסייע לכוחות החילוץ המקומיים. בעקבות אותה נסיעה, הוחלט בצבא לצרף ליצנים לבית החולים של צה"ל כחלק ממשלחת עתידית ● גם ירון סנצ'ו גושן, שחקן ויוצר תיאטרון מזכרון יעקב היה שם במסגרת עמותת הליצנים "רופאי חלום". אז לקחנו אותו לשיחה על שמחה, עצב, פורים, מסיכות, תיאטרון, קורונה והתכרבלות בשמיכה

מגדלור-פיד ♋

ירון סנצ’ו גושן (50), תושב זיכרון יעקב. שחקן ויוצר תיאטרון, מראשוני הליצנים הרפואיים בארץ. בוגר ביה”ס לתיאטרון חזותי בירושלים ותואר ראשון במסלול אקדמי ייחודי לליצנות רפואית באוניברסיטת חיפה. קרוב ל-30 שנים פעיל בתחום של תיאטרון פרינג’, ליצנות, קרקס, storytelling, תיאטרון רחוב ומופעים אלטרנטיביים וטקסיים החוקרים את הגבול בין תיאטרון למציאות. עבד כ-10 שנים במועדוניות של איל”ן כמספר סיפורים לילדים מוגבלים ופגועים. משנת 2003 עובד כליצן רפואי מטעם עמותת ״רופאי חלום״ במרכז הרפואי “העמק” בעפולה, במחלקות ילדים ומבוגרים. לאורך השנים במהלך עבודתו יצא לו “להופיע, לביים, לאלתר, להנחות, להפריע, להצחיק, לרגש, לשעמם, לשמח, לעודד, לעצבן, להעיר, להאיר ולמתוח את הגבול של ההתנהגות המקובלת”. חבר אנסמבל היוצרים ומורה בתיאטרון ‘הַיָּדִית’. הצגת היחיד שלו, “החיים עפים” (בימוי-שירי ג׳ורנו, הפקה-תיאטרון הידית), זכתה בפרס תיאטרון הפרינג׳ 2017 למבצע בהצגת יחיד ולשבחי הקהל. בשנים האחרונות מנחה סדנאות ליצנות והתפתחות אישית להרחבת היצירתיות, שמחת החיים והחיבור לכוחו הרוחני – טקסי – מרפא של הליצן.


מהו הזיכרון הכי מוקדם שלך?
אזעקה, אני ואמא יורדים למקלט, מלא שכנים בחדר המדרגות – גם בלה הילדה של השכנים שאני אוהב שם. אבא עם מדים חוזר בשלג. חורף שנת 1973. זיכרון נוסף, כמה שנים אחרי, אני נכנס הביתה, ההורים שלי יושבים בסלון עם חברים שלהם. אני מספר בדיחה שהמצאתי בדרך, כולם מתחילים לצחוק, אני מרגיש שעליתי כאן על משהו…

מתי היית הכי מאושר?
אני משער שביום שנולדתי אבל אני לא זוכר מזה כלום. מאז אני משתדל לשמור על רצף.

מתי היית הכי קרוב למוות?
מספר פעמים, לא שלי – במסגרת עבודתי כליצן רפואי הזדמן לי לשהות במחיצת משפחות, שמלוות את יקיריהם בתקופת החיים האחרונה, וניתנה לי הזכות להקל במעט על המעבר. אישית אני משתדל לחיות בהכרה, שיש לי עוד הרבה זמן חיים, וגם שהמוות נמצא ממש קרוב כל רגע.

מה גורם לך שמחה?
דברים פשוטים כמו הליכה בשעת זריחה, ארוחה טובה, זמן איכות עם הילדים שלי, מקלחת רותחת, חיבוק, זמן פנוי. וגם הופעה שמצליחה, בדיחה שיוצאת לי בול, שיחה עם חברים מסביב למדורה. להניח את הראש בסוף יום על הכרית ולהתכרבל בשמיכה.

עם ילדים נפאלים צוחקים

אירוע מרגש שקרה לך.
ב-2015 ארעה בנפאל רעידת אדמה גדולה. מדינת ישראל שלחה לשם משלחת רפואית/צבאית ועמותת הליצנים “רופאי חלום”, שאני חבר בה, שלחה אותי עם עוד 4 ליצנים לסייע שם. היו שם מאות רגעים מרגשים ביותר בתוך שבועיים של הזיה בלתי נתפסת. מצד אחד אסון טבע ענק ומצד שני קסם אדיר של ליצנות רפואית בתנאי שדה. המשפט שהנחה אותנו שם היה: “כשיש סדר הליצן מגיע לעשות בלאגן, אבל כשיש בלאגן הליצן בא לעשות סדר” ואכן הנוכחות המעודדת שלנו עזרה שם הן לאוכלוסייה המקומית והן לחברי המשלחת הישראלית. אגב, בעקבות אותה נסיעה הוחלט בצבא לצרף ליצנים לבית החולים של צה”ל כחלק ממשלחת עתידית. ליצנים רפואיים עושים כיום מילואים ביחד עם הצוות. זאת הפעם הראשונה, למיטב ידיעתי, בה ליצנים מצורפים למערך שדה צבאי. כשחזרתי לארץ מלא בחוויות מאותו מסע יצרתי (ביחד עם חברתי אז – קרן שפע לב) את המופע “מה נפאל עלי” שמספר את הסיפור של המשלחת המוזרה הזו.

מהו הפחד הכי גדול לך?
אנשים שמתאכזרים לאנשים אחרים בכוונה.

מתי בכית לאחרונה?
לפני מספר שבועות בסדנה שהתקיימה במבנה תיאטרון הידית הישן בפרדס חנה. מקום אותו נאלצנו לעזוב לפני כמה שנים. זה המקום בו יצרתי את הצגת היחיד שלי “החיים עפים” ביחד עם שירי ג’ורנו – המייסדת של התיאטרון, שגם השתתפה באותה סדנה. המקום שהשתנה מאוד משמש כיום כסטודיו ליוגה. במהלך היום צפו ועלו בנו תמונות מכל מה שעברנו שם לאורך השנים, המשפט “פעם היה כאן תיאטרון” הדהד בליבי כסמל לכל מה ש”פעם היה…”, זה התחבר לתחושה המלווה את כל התקופה הזו בה אנו נמצאים, שכל כך הרבה דברים שהיו חלק מחיינו הופכים לנוסטלגיה לנגד עיננו. ההתרגשות העלתה בי בכי טוב, ששטף וניקה את הישן ופינה מקום לעולם החדש והטוב, אליו אני מאמין ומקווה שאנחנו הולכים.

פוסטר הצגת היחיד שלו בתיאטרון הידית, “החיים עפים”

איפה אתה נוהג לבלות?
בתיאטרון עם הקבוצה של היוצרים, במעגל גברים שאני חלק ממנו כבר 8 שנים. חוץ מזה אני “מבלה” כמעט בכל מקום בו אני נמצא ובכל מפגש עם חברים/ות, לאו דווקא מקום ספציפי. אני מאוד אוהב להיות בבית שלי – זו הממלכה הפרטית שלי, אבל אשמח גם לשבת ב”הוביט” שוב בקרוב…

מהי זכרון יעקב בשבילך?
ביתית ומרגיעה. מקום טוב לגדול ולגדל בו ילדים וגם תחושה של קפיצה קטנה לחו”ל בכל פעם שאני יוצא לשוטט בה.

עולם התרבות היה סגור במהלך הקורונה ורק עכשיו מתחיל להיפתח. איך זה השפיע עליך?
עבורנו בתיאטרון ‘הַיָּדִית’ הייתה זו אחת השנים הפוריות ביותר. דווקא העובדה שהשגרה השתנתה אילצה אותנו לפעול בדרכים חדשות ויצירתיות. נאלצנו לצאת מהקופסא שלנו ולהמציא את עצמנו מחדש. זה היה ועודנו תהליך יצירתי, בריא ומלא חיים. כמו כן כליצן רפואי אני “עובד חיוני” והמשכתי לעבוד בבית החולים לאורך כל התקופה, תכל’ס לא הרגשתי “סגור” כמעט בכלל השנה.

כיצד השפיעה הקורונה על העבודה בבית החולים?
בהתחלה זה היה מאוד מוזר, בית החולים התרוקן כמעט לחלוטין. הישראלים יצאו למרפסות למחוא כפיים לצוותים רפואיים שישבו מנומנמים במחלקות ריקות… כליצנים זה היה לא פשוט לאבד חצי פרצוף בגלל המסיכות. כל המימיקה של הפנים נעלמה ואיתה היכולת לנשוף בועות סבון, לנפח בלונים או לנגן במפוחית. בהתחלה היה מלחיץ להיכנס למחלקות כי הייתה תחושה שבכל רגע אתה מדביק מישהו או נדבק בעצמך. אבל זה גם אילץ אותי להיות יצירתי – הכנתי עגלה קטנה, מעין ‘ניידת-שמחה’ עם מכונת בועות סבון ורמקול קטן, וככה הסתובבתי, ממלא את בית החולים בבועות ומוסיקה. לאט לאט הלחץ נרגע והיום חוץ מהמסכה שעדיין על הפנים, ההתנהלות שלי דומה מאוד למה שהיה בעבר. לאחרונה התחלנו להיכנס גם למחלקת קורונה – שם כמובן צריך להתמגן עם כל התלבושת המסורבלת אבל מה שקורה בפנים שווה את המאמץ, עיניים כבויות של אנשים, שתקועים שם ימים ארוכים, מתעוררות לחיים כשרואים אותנו.

פלורה וסנצ’ו – ליצנים רפואיים במחלקת קורונה. צילומים: באדיבות סנצ’ו גושן 

פורים ועולם התיאטרון והבמה. איזה קשר אתה מוצא בין החג הכי שמח בשנה למקצוע שלך?
דווקא עבור שחקנים וליצנים פורים הוא חג די קשוח פעמים רבות. זה חג של טירוף של עבודה מצד אחד וגם חג בו כולם פתאום מתחפשים והייחודיות הליצנית שלנו נבלעת. אז לא מעט מאיתנו לוקחים נשימה עמוקה ופשוט עוברים את החג בתיזוז מאירוע לאירוע וחלק פשוט מתכנסים ומורידים פרופיל עד יחלוף זעם.

איפה אתה רואה את עצמך בעוד 20 שנה?
אני לא טיפוס שמתכנן תוכניות גדולות, ניסיון החיים שלי הראה לי שלאלוהי הליצנים יש תוכניות הרבה יותר מגניבות ממה שאני יודע לדמיין. אני נותן לו לבנות את השביל עליו אני רק מניח את הצעדים.


מעוניינים לשתף אותנו במקום האישי שלכם? יש לכם תובנות שתרצו לחלוק עם כולם? מוזמנים להשתתף במדור החדש שלנו “שישי-אישי”. לפניות: [email protected]
132580cookie-checkשישי אישי ● “כשיש סדר, הליצן מגיע לעשות בלאגן, אבל כשיש בלאגן הליצן בא לעשות סדר”

האם הכתבה עניינה אותך? 👆

שתפו את הכתבה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email
שיתוף ב print

מגדלור-פיד ♋

guest
0 .
Inline Feedbacks
View all comments

מגדלור-פיד ♋

עוד ניוז >>

 

אולי יעניין אותך

 


 

 

דילוג לתוכן